נועם שליט / צלם: רויטרס
בלילות האחרונים הוא לא ישן. הוא חושב על החדר ההוא. החדר שבו ישן בנו. אותו בן שיושב איתו בארוחות הערב ואוכל חביתה, גבינה וסלט. שמחייך בביישנות. כל כך הרבה זמן הוא חיכה לארוחות האלה. לילד שלו שיישב איתו. לראות שוב את החיוך של אשתו. הוא תוהה איך הוא הולך להגיד להם את זה עכשיו. למה הוא עושה את זה. גם הוא עוד לא בטוח. זו מחשבה שקורמת עור וגידים כבר כמה זמן ומשתלטת עליו. הוא לא יודע אם זו טעות. אם זו גחמה רגעית. הוא רק יודע שזה קורה. שזה מבעבע. שזה שם. נוכח.
חמש שנים וחצי חייו היו סיוט. ילד שבוי רחוק. תקוות מועטות. פוליטיקאים אטומים. אוהל בירושלים. אנשים באים ויוצאים. אומרים מילה טובה. תה ועוגיות. והקור הזה. תמיד קר מדי באוהל. והמחשבה שבאה בעקבות זה: האם מישהו מכסה את הילד. האם מישהו נותן לו מרק. לפעמים הוא עוד נזכר בזה. במחשבות האלה. בצער, באימה ובחוסר אונים. רעד קטן עובר בגופו. ואז הוא נושם עמוק. אסור לו להתפרק. עדיין לא. הילד רק חזר. אבא ואמא בסדר. אתה לא אשם. שן ילד, שן. אתה מוגן כאן.
בוקר אחד הוא מבין את זה. הכל נראה רגיל, אבל חייו לעולם לא יהיו אותו דבר. הוא תמיד יהיה "האיש ההוא". הוא תמיד יהיה "אבא של". הוא תמיד יחיה בצל הטראומה. הוא ראה יותר מדי מכדי לחזור למקום ההוא. הפשוט. התמים. הוא כבר לא יכול לקום בבוקר, לשבת במשרד ולחזור הביתה כדי לראות "ארץ נהדרת". הארץ הזו לא נהדרת. רק חלקים ממנה. חלקים שהוא ראה ביום-יום המוזר שהיו חייו בשנים האחרונות. אנשים טובים, כל כך הרבה אנשים טובים, בתוך ים של כסילות ואטימות. אולי עכשיו הגיע הזמן להחזיר חזרה. יש לו ניסיון. הוא הצליח להוביל שינוי בדרכו שלו. בלי להתלכלך. הוא רוצה מקום טוב יותר לעצמו, לבנו, לאנשים שהוא פגש. האם הוא יכול לעשות את זה? הוא לא בטוח, אבל הוא כבר עשה את הבלתי אפשרי פעם אחת.
ההודעה נמסרה בשקט. בשקט הוא גם יצא מהאולם. ברדיו ברכב, בדרך חזרה הביתה, הוא כבר שמע את הקולות. המילה "ציני" נאמרה שם בהרבה הטיות שונות. פתאום האיש השקט, האהוב, שכולם קראו לו אצילי, הפך לאייטם. הפך לאיום. הפך לבעיה. לרגע הוא כמעט מאמין להם. מאמין בזה. הרי אם בנו לא היה נחטף וחוזר, הוא כנראה לעולם לא היה יושב בכיסא מול המיקרופונים ומודיע שהוא רוצה להיות שר. וגם אם היה, אף אחד לא היה מקשיב. הוא היה עוד אחד, סתם עוד אחד, ועוד מאלה, השקטים, במדינה שבה חברי כנסת שופכים מים אחד על השני.
האם הוא טועה? האם זה מוקדם מדי? האם זה בכלל הדבר הנכון לעשות? הרי הדבר הכי חשוב כרגע זה הילד. ההחלמה של הילד. האם הוא יכול למנוע ממנו את הביקורת, הלחץ ואור הזרקורים? האם הוא חוטא לילד בזמן שהוא מנסה להגשים את עצמו? הוא יודע שאף אחד לא יסלח לו או יצביע עבורו אם ירגישו שהוא פוגע או משתמש בילד שלו, שהיה עד לפני כמה חודשים הילד של כולם.
באותו לילה, אחרי שכולם בבית נרדמים, גם הילד, הוא עדיין מתקשה להאמין בזה, הוא נכנס לאינטרנט וקורא את כל הדברים שנכתבו עליו. הוא קורא את ההשוואות ליאיר לפיד. הוא קורא את הטוקבקים התומכים ואלה הכועסים. הוא קורא את ההשוואות לקרנית גולדווסר, שאומרים שאולי גם היא תרוץ ברשימה של יאיר לפיד. הוא יודע משהו שכולם יודעים ואף אחד לא אומר בקול רם. אם הוא אשם במשהו זה בזה: הוא לא נכנע לשיטה. הוא לא יורד על הברכיים וצורח תודה למדינה שהחזירה את בנו. הוא לא מוכן להיות נער פוסטר של האתוס הישראלי. כי זה מה שמצפים ממך כאן. קרנית גולדווסר הייתה צריכה להישאר תמיד האלמנה. הוא תמיד יהיה אבא של. כל ניסיון סטייה הוא בגידה בסדר הישן והטוב. טוב למי? הוא שואל. ואז מגיע ההכרה. זה טוב לו. הילד שלו חופשי. עכשיו תורו. הוא בוחר בעצמו. הוא בוחר להעמיד את עצמו למבחן.
זה אולי ייגמר בכישלון. אולי ייגמר בהצלחה. שום דבר לא בטוח וגם לא באמת משנה. מה שמשנה זה מה שקורה עכשיו. הבחירה שלו בעצמו. הוא איש חופשי. הוא חייב לזכור את זה. הוא חייב להזכיר את זה לאחרים.