ישראל אהרוני / צלם: פיני סילוק
ישראל אהרוני הוא טווס. זכר שמודע לעצמו ולא מהסס להשתמש בזנבו הפרוש לרווחה כדי להרשים אחרים. לא משנה איפה תזרקו אותו, אהרוני יבלוט תמיד, באאוטפיט יוצא דופן, או בקומפלט של זקן-גבות-קוקו מתוקתקים וממותגים, וישאב אליו את כל תשומת לב. הוא לא זקוק לכמויות של קהל כדי לפרוש נוצות. מספיקה גם אישה אחת, במקרה הזה אני, כדי לגרום לו ללחוץ על דוושת הקסם האישי, ולתת גז לתוך הלב. בז'קט ספורטיבי כחול-פטרול צמוד, בכל זאת שעת צהריים עם כל הכבוד לי, הוא אומר לי בנון-שלנטיות: "אני הראשון להודות בזה שאני טווס", ותופס אותי לא מוכנה לכנות הזאת.
תמיד היית טווס? "תמיד", הוא עונה בלי טיפת מבוכה מתבקשת, "הייתי צריך את תשומת הלב ואני משיג אותה יפה מאוד. תשומת הלב הזאת לא הייתה מחזיקה מעמד אם לא הייתה לי סחורה למכור. הייתי יכול לסחוב את הגבות לתקרה ואת הצמה לתחת. זה לא היה עוזר".
ההל הוא הזולת
והוא כנראה צודק. ההיסטוריה הקולינרית הישראלית ועולם המסעדנות המקומי חייב לאהרוני לא מעט. הוא היה זה שלימד את הישראלים מה הוא אוכל אסייתי אמיתי, כזה שלא גדל בקופסאות שימורים, ומי שהחדיר את הבישול העילי הצרפתי ללבנט והראה שאת כל זה אפשר להכין בבית גם בלי להיות שף כמוהו. אבל תשומת הלב הזאת לא הספיקה והוא חתר לקבל עוד ועוד ממנה במגוון העיסוקים, שהפכו אותו לתמנון אוכל רב-זרועי. הוא כתב כעשרים ספרי בישול, הגיש תוכניות אוכל בטלוויזיה (עד לא מזמן הוא הופיע בפריים טיים של ערוץ 10 עם "ישראל מבשלת"), יש לו טור קבוע ב"ידיעות אחרונות", הוא די.ג'יי במועדונים, מדי פעם הוא מייעץ למסעדות ואוחז ברזומה של מסעדן מצליח שהקים, בין היתר, את "ין-ינג", "פת קואה", "שאו לין", ו"תפוח הזהב".
אבל גם טווסים מבינים מתישהו שלא כל העולם מסתובב סביב הנוצות הכחולות שלהם. לאהרוני זה קרה כשצילם את אחד הפרקים של התכנית "דרך האוכל", עם גברי בנאי, שבה נהגו לבקר בבתיהם של אנשים משלל עדות הארץ, כדי לבשל איתם. בנאי והוא הזדמנו לביתה של משפחה ממוצא הודי ברמלה. האישה הכינה כיסונים מתוקים ואמרה לו, בבקשה, תוסיף הל. ""לקחתי רבע כפית ושמתי", הוא אומר בניגון הרך האופייני לו, "כי אני יודע שהל הוא תבלין שיכול להיות שתלטן. היא הסתכלה עליי ואמרה לי, 'עוד'. אז לקחתי עוד רבע כפית והוספתי. ואז, בחוסר סבלנות, היא לקחה ארבע כפות של הל והכניסה פנימה. אמרתי לעצמי, הנה באה הקטסטרופה. זה הולך להיות רע. עברו כמה שעות והגיע זמן הארוחה. סביב השולחן ישבו 20 איש, מגיל ארבע עד 80. כולם אוכלים ומגיע תור הכיסונים.
"כבר מרחוק אני מריח את ההל ומבין מה הולך לקרות פה. כולם מקבלים את הכיסונים, אני נותן ביס והפה שלי מתפרק לחתיכות. אני מסתכל מסביב ורואה את כולם אוכלים בשקט, שום שריר בפנים של אף אחד לא זז. ופתאום הבנתי שהמגבלה היא שלי. שהחיך שלי הוא זה שלא מקודד לפי החיך שלהם. כשהבנתי שהמגבלה היא שלי, נפתח לי עולם שלם. היום לפני שאני אומר על משהו, זה חרא של אוכל, אני אומר, יש פה כנראה מגבלה שלי, בוא נבדוק אותה. לפני שבועיים כתבתי על שף הולנדי שעושה אוכל מולקולרי. כתבתי שאני לא יודע לדבר את השפה שלו, אבל אני מבין אותה".
צעיר מכדי למות
לא מזמן הוא חגג 60, במסיבה ל-150 איש בבר בקינג ג'ורג'. השפים-חברים: עזרא קדם, עומר מילר, ירון קסטלבאום, רפי כהן וארז קומורובסקי, בישלו כל אחד במסעדה שלו והביאו משהו לאכול. אחר כך כולם הלכו למועדון ה"בלוק" וחגגו עד הבוקר. יחסית לאדם שמודע לעצמו כל כך, מקבל אהרוני את הגיל בשלוות נפש. "אין לי בעיה עם הגיל. אני במצב הרבה יותר טוב מלפני עשר שנים. אני נראה יותר טוב ומרגיש יותר טוב. שנים הייתי שמן, עד שהגעתי למשקל של 103 קילו. כל השנים ניסיתי דיאטה פה, דיאטה שם, ויום אחד, לא יודע איך, פתאום, בגיל 50, משהו התחיל לעבוד. באופן מוזר זה לא היה לי קשה. הבנתי שאם אמשיך ככה אגיע למוות מוקדם. שמנים מעשנים מתים משבץ או מהתקף לב".
- איך עשית את זה?
"אכלתי הרבה פחות ושיניתי את הרגלי האכילה לבד. בשנה הראשונה לקחתי מדריך בחדר הכושר. כשאמרתי שאני הולך לחדר כושר אשתי אמרה שהיא הולכת למכור כרטיסים למופע הזה. היה לי קשה פיזית, אבל זה זרם וקרה כמעט מעצמו. התגייסתי למאמץ ותוך שנה וארבעה חודשים ירדתי 30 ק"ג. מאז לא עליתי, אבל אני בשמירה מטורפת על הקיים. שבעה ימים בשבוע אני בחדר כושר ואני לא מתאמץ בשביל זה. אני אוכל הכל, אבל לא כמויות אדירות של חמאה, גבינות שמנות וקרואסונים. הכל בכמויות נורמליות וכושר. זה נכנס לדי.אן.איי. שלי".
- אנשים שמכירים אותך שנים אומרים שזה בא בד בבד עם איזושהי התגמשות שעברת. הפכת לפחות פרפקציוניסט.
"אני משתנה כל הזמן. אני לא מבשל כמו שבישלתי לפני 30 שנה. בתי הצעירה רחל שאלה אותנו איך היא ותמרה, הבת הבכורה, נולדו לאותה משפחה ויצאו כל כך שונות. אשתי ענתה לה: 'לא נולדתן לאותם הורים'. איתה היינו יותר צעירים, לא היה לנו כסף, היום אנחנו שונים לגמרי. תמיד התעסקתי בהרבה היבטים של אוכל, מה שהעשיר את הבישול שלי, חלק מהרחבת התובנות וההבנה שאוכל הוא חלק מפסיפס תרבותי, שמאפשר התבוננות עמוקה. חלק מהשינוי הוא סוג של הרפיה והרחבת גבולות שהיה בפנים אבל לא יצא החוצה. יש גרסה שאומרת ששומן שומר עליך ומקיף אותך בחגורת הגנה".
בערך בתקופה שעבד על הפיגורה, נפרד אהרוני מעולם המסעדנות הפעיל כשסגר את "תפוח זהב" ו"תפוח בגן", ומאז הוא שף ללא מסעדה, שזה כמו להיות אופנוען בלי אופנוע. "יש משהו מאוד מהותי לגבי. אני הכי פחות נוסטלגי. נוסטלגיה היא איכות תוקעת. יש כאלה שמתרפקים על העבר ואומרים שפעם העולם היה הרבה יותר טוב. אני לא חושב שזה נכון. אין יכולת להתקדם באמת אם אתה תקוע בעבר. היום אני שף במקצועי ולא שף של מסעדה".
- למה ויתרת על המסעדנות? התעייפת?
"גמרתי פרק. 30 שנים עשיתי את העבודה הזאת והספיק לי. אני מתעסק בהיבטים אחרים של האוכל".
- גמרתי עם זה לתמיד?
"לא יודע".
- והפרקטיקה לא חסרה? זה כמו רופא שלא מטפל בחולים.
"אני מבשל המון בבית, לטלוויזיה, לעיתון, לספרים, לאירועים פרטיים פה ושם. אם הייתי רוצה לחזור למסעדנות אחרי עשר שנים, הייתי צריך לעשות סטאז' במסעדות בעולם ולחזור לכושר. כמו נגן שצריך להסיר את החלודה כדי להגיע למיומנויות גבוהות אחרי הפסקה ארוכה. את הסיפוק שיש לי מסדרה כמו 'דרך המשי' עם גידי גוב, עשר מסעדות לא יתנו לי. זאת תוכנית על אוכל".
לא רואה "האח הגדול"
יש אינפלציה של שפים בטלוויזיה. כל סמדי בומבה הופכת לאוטוריטה קולינרית.
"אני בעד הרחבת הטווחים. שיהיו שפים סופר-מקצועיים, כל עוד יש לזה קהל זה מוצדק. מישהו היה מעז לומר שיש יותר מדי מדורי ספורט? אם מדורי הבישול ותוכניות הבישול יגיעו לרוויה, לא יהיה להם ביקוש. מהניסיון שלי בעיתון ובטלוויזיה, למדתי שאני לא יכול לתקשר ולספק את רצונם של כל האנשים. איפה הם יקבלו את המענה? אולי אצל סמדי בומבה עם השפה הנגישה שלה, היא טובה ומגיע להם".
אחרי שהיה שותף בהפקת התוכניות שלו בקשת והעלה 300 תוכניות יומיות בערוץ 10, הוא הגיע פעם ראשונה לפריים טיים לצדו של גיא לואל ב"ישראל מבשלת" באותו הערוץ. זאת הפעם הראשונה גם על פי פורמט שהגה מישהו אחר, אותו מגיש גורדון רמזי. "לא באתי על תקן דוגמן", הוא ממהר לתקן את הטעות לפני שחלילה תקרה, "אם לא היה לי נוח לא הייתי עושה את זה. הציעו לי להגיש את 'המטבח', ולא הסכמתי, כי אף פעם לא צעקתי במטבח ואני לא אתחיל לצעוק בשביל המצלמות. אגב, גם עזרא קדם לא צועק ככה במציאות".
- מה עם השתתפות בתוכנית ריאליטי?
"לא מתחבר".
- אין לך בעיה להיחשף, למה לא תיכנס לבית "האח הגדול"?
"בשביל מה אני צריך את זה? למה? לא מתאים לי. אני לא רואה את 'האח הגדול'".
- שפים יקפצו על ההזדמנות הזאת כדי להתפרסם. זה לא לגיטימי בעיניך?
"אני לא צריך להתפרסם".
- מה דעתך על "מאסטר שף"?
"תוכנית שעשויה מצוין אבל לא מתאימה. אני לא שופט".
- אף פעם לא כתבת ביקורות אוכל?
"אם אני אומר 'תשתמשו בבשר טרי', זה סוג של ביקורת. הציעו לי כמה פעמים לעשות מדור ביקורת מסעדות ולא רציתי".
- מהפחד לא להיות אהוב על ידי אחרים?
"זה לא מעניין אותי".
- יש לך בעיה עם ביקורת?
"ממש לא. היא דבר מאוד חשוב גם לקהל וגם ליוצר. צריך להקשיב לביקורת ואולי להצליח ללמוד ממנה משהו".
- אתה קורא ביקורת בשלוות נפש?
"בוודאי".
- "ישראל מבשלת" קיבלה ביקורות פושרות ורייטינג מאכזב יחסית.
"נכתבו ביקורות נהדרות בכמה מקומות ובשאר דיברו על התוכן. אמרתי, אי אפשר לרצות את כולם. אני מאוד אוהב את התוכנית הזאת, אבל 'דרך המשי' הייתה שיא, אינטנסיבית ברמות, לא רק ברמה הפיזית, אלא בגודש החיים, העוצמה. צילמנו כל פעם במשך שבועיים או שלושה. הנאה שאין דומה לה".
כמו דמות מסרט מצויר
- המשפחה שילמה מחיר על בגלל הנטייה שלך להעמיס על עצמך חמישה פרויקטים במקביל?
"אני אוהב את זה ושובר סטריאוטיפים על גברים. אבל אם המשפחה שילמה מחיר הוא לא היה גבוה, כי אני איש משפחה מעולה. תמיד גרתי ליד המסעדה במרחק הליכה. אני לא נוהג ואין לי רישיון. בשביל מה צריך אוטו? זה מיותר לי לחלוטין. הייתי אבא נוכח יחסית. בבקרים הייתי פנוי והייתי הולך לטייל עם תמרה בעגלה בשדרות רוטשילד, מה שלא היה מקובל לפני 24 שנים. היום איפה שלא תזרוק אבן, היא תפגע באבא שמסתובב עם תינוק במנשא. את הילדים גררתי לכל מקום בעולם, סין, מרוקו, בוכרה, הודו. היום תמרה בת 24, רחל בת 21 ואורי תיכוניסט בן 17".
- מישהו מהם הולך בעקבותיך?
"אם מישהו ירצה, למה לא, אבל הם לא המשך שלי. תמרה בשלנית נהדרת, את אורי ורחל זה לא ממש מעניין".
- יש פרק מפתיע בביוגרפיה שלך. היית מדריך נוער בסיכון.
"בגיל 25 בערך, אחרי שחזרתי מלימודי אמנות בהולנד, שם נחשפתי בפעם הראשונה לאוכל מהמזרח הרחוק, גרתי בקיבוץ חולתה. זה היה אחרי מלחמת יום כיפור. הייתה שם חבורה של נוער בסיכון שהמדריך שלהם גויס ונשארתי איתם. ליוויתי אותם במשך שנתיים וחצי עד שהתגייסו ולקחתי עוד קבוצה. היינו מסתובבים בבתי משפט ברחבי הארץ, ולוקחים אלינו נערים שעמדו בפני סכנת כליאה. גדלתי בחיפה, בשכונה שבה חצי מהחברים שלי היו בסיכון גבוה. תאמיני לי שהכרתי מקרוב את כל אבות הטיפוס. אני באתי ממשפחה בריאה, היינו ארבעה ילדים שיצאנו טוב. אני יכול להגיד לך דבר מדהים. מי ששמר עליי טוב היו הפושעים הכי גדולים. הם לא הרשו לי לעשן ולעשות דברים מסוכנים. לא פחדתי מאמא ואבא כמו שפחדתי מהם".
- צריך להיות צד מאוד רך ונותן באישיות כדי לטפל בנוער שוליים.
"כנראה אני טיפוס יותר חם ממה שאני נראה. יש שטוענים שאני לא שם מספיק גבולות. אני גם לא מסתכן. אני אעמוד על הקצה אבל לא אלך הלאה. היכולת שלי להיות גם בשוליים וגם במיינסטרים נהדרת".
אהרוני הוא האבטיפוס של הגבר במטבח. לפי דמותו נוצק הגבר הישראלי החדש בעל הנטייה הקולינרית, זה שלא מתבייש לחגור סינר, לעמוד בין הסירים ולהכין ארוחת גורמה של שמונה מנות, ולא צריך לזרוק בדיחות מהמילואים כדי להוכיח שיש לו את הציוד המתאים. מוחמא מהמחמאות הוא מצטנע ומתקן עוול היסטורי. "באופן פרדוקסלי את המהפכה התחילה רות סירקיס עם 'מהמטבח באהבה'. היו לפניה ספרי תזונה, אבל היא זו שנתנה את האישור שמותר ליהנות מאוכל. היא אמרה, בואו נבשל כחלק מתרבות אכילה, אוכל מושקע שמוגש בצורה נאה, ונפקחו לנו העיניים. גם לגברים. אבל גברים מבשלים אחרת. אשתי אומרת שאני מבשל והיא מכינה אוכל. על כל חביתה גבר ילכלך שמונה מחבתות ועשרה סירים. נשים הן פרקטיות.
"לכי לחנויות כלים. מי קונה סכין ב-700 שקל ומחבת ב-800 שקל? אישה תקנה בסכום הזה שלוש מחבתות. אבל אם תשימי לב, עד היום הגברים תופסים את המנגל, מתעסקים עם בשר, עם רוסטביף, כמו בתקופות שבהם יצאו לציד. מתי ראית לאחרונה גבר מכין פשטידה? או 'מנצל שאריות', כמו שאני אומר לאשתי?".
- מהצד השני אייל שני מתפייט על אוכל.
"אלה שפים. מותר להם. שפים הם מובילי דעת קהל ואם הם יכולים לעשות את זה, אז גם לגברים אחרים מותר. ובכל זאת, מדהים כמה גברים רואים תוכניות בישול, גם אם הם בכלל לא מבשלים".
- איך אתה מסביר את זה?
"אין לי הסבר. את לא מאמינה כמה ילדים בני חמש מעריצים אותי, כאילו מה? אולי כי אני מזכיר להם דמות מסרטים מצוירים".
- הם מעריצים אותך בגלל סיבה אחת. אתה מפורסם. זה מספיק.
"אני בן 60, קירח, מה הילדים האלה מבינים".
- הזכרנו את אייל שני - מצבו הכלכלי לא מזהיר.
"עצוב לי שקולגות נקלעים לבעיות כלכליות. כל מה שאני יודע הוא ממה שכתוב בעיתונים, ואני מקווה שהכל יסתדר בשבילו על הצד הטוב ביותר".
- אמרת פעם שגברים הרבה יותר חלשים מנשים. אתה עדיין חושב ככה?
"אני אומר לאשתי, שלא תעזי למות לפני. כשאתן מתות, אנחנו נהיים סמרטוטים וחצי שנה אחר כך אנחנו מתים. אתן, לעומת זאת, אם אנחנו הולכים לעולמנו, אתן פורחות כשושנים. היה לי סבא שור, עם אישה קטנה וחרישית. אחרי מותה הוא היה שבור ארבעה חודשים ומת".
- אתה חושש מהזקנה?
"לא. אני חושש מזקנה מעליבה".
- מה זאת זקנה מעליבה?
"אני רוצה למות באמצע שיעור ספינינג. שיגידו, רק לפני חמש דקות הוא רכב כמו שד, ופתאום הוא נעצר. את זה אני קונה עכשיו. להיות שנתיים במוסד סיעודי אני לא מאחל לאף אחד אחר וגם לא לעצמי".