פעם, כשהיינו ילדים, הייתה הפרדה ברורה ומוחצת בין שני סוגי הנעלה. זו של היומיום וזו של הוויקאנד, בימים שעוד קראו לו "שבת" ורבקה מיכאלי יצרה 98.8% רייטינג מדי שבוע מבלי לקטוף את תואר מלכת הטלוויזיה.
אז, היינו נועלים במהלך השבוע, ולא משנה באיזו שעה, זוג נעלי ספורט (ככה אמרו אז סניקרס) גמורות מרוב שימוש של "גלי", או במקרה והיית ילד עם כסף או אבא ימאי, נעלי "ריבוק". נעלי הספורט לא ירדו לנו מהרגליים, אלא לשם מקלחת.
או אז, כבכל ערב שישי, הוצאו ממגירת הנעליים צמד "נעלי היציאה". במהלך השבוע אף אחד לא העז לנעול אותן, כי הן מפוארות מדי, שחורות מדי ובעיקר כי צריך לשמור עליהן. בכל שנה הדגמים היו משתנים, אך לעולם נעלי היציאה ננעלו באירועים מיוחדים כמו ערבי כיתה או סדר פסח.
נעלי העור התאפיינו בסוליה נוקשה יחסית, ששינתה צורתה בכל שנה. מצעד הסוליות כולל את סוליית הטרקטור (נעלי פלדיום), כמו גם סוליות מוגבהות א-לה-פלטפורמות, שהתחברו לנעלי עור לונדוניות בשחור מבריק (של בוי לונדון כמובן). הגפה התחלפה גם היא והופיעה במגוון חומרים כמו בזמש (במוקסינים מחרידים כמו גם נעלי האוקספורד, שנודעו בכינוי המתעלל בדיעבד - נעלי מייקל ג'קסון) או עור שחור מבריק משולשי ניקל ממוסמרים לחרטום. לאחרונות קראו בחיבה רבה "נעלי נאצים", וכל מי שבילה את לילותיו במועדון הפינגווין או העיר השנייה יודע על מה מדובר ומחייך לעצמו עכשיו. את תקופת הדוקטור מרטינס כולנו מנסים להדחיק, אז פשוט נדלג הלאה.
השינוי החל מאז שחברת "פומה" ניפצה בשנות ה-90 את הסדר הישן, לכשהוצאה מחדש סדרת הסניקרס רטרו מתוצרתה ונעלי ספורט הפכו לנעלי היציאה האולטימטיביות. עד סוף המילניום הוצאו נעלי העור מחוץ לחוק. הסניקרס בעטו בקלילות בלוק האלגנטי והנוקשה של נעלי העור ולא השאירו חתיכת מדף פנויה בחנויות הנעליים.
וזה לא שהפסיקו לייצר או לנעול אותן, זה פשוט לא נקלט ברדאר של מי שמבין באופנה או מחשיב את עצמו לאופנתי. נעלי העור החומות והשחורות הפכו לנחלתם הבלעדית של החננות, של אלה שאין להם זכות קיום ממשית, המבוגרים.
סדר חדש
אופנה טבעה להשתנות ולקחת את שהיה אסור ולהופכו לנכון ביותר בשטח. וכעת נעלי העור חזרו לקדמת הבמה. מיותר לציין שכל שאריות נעלי העור שיש לך בארון לא עומדות עוד בתקן. נעלי העור התקניות לימים אלו מתאפיינות בתכנים צורניים שלא הופיעו בעשור הקודם, ואם הופיעו, נחשבו ללא לעניין. צורת הגפה השתנתה וחזרה לצללית דקה וגבוהה שמזכירה נעלי צבא ישנות. הסוליה הרכה והעגלגלה למראה, שכמו ממשיכה את חמוקי הגפה, עפה לפח האשפה של ההיסטוריה, ובמקומה חזרה הסוליה הפשוטה למראה, מחומרים נוקשים ובריבוי שכבות. הצורניות הפשוטה באה לידי ביטוי מובהק גם בנעלי זמש דקות סוליה ונטולות כל קישוט או התחכמות, נעליים תמימות למראה, מהסוג שהיינו רואים על המורה לביולוגיה בכיתה ט' וצוחקים עליו שאין לו ריבוק והוא חננה.
