הנה דברים שנשא לאונרד כהן בשנה שעברה בעת זכייתו בפרס ספרותי בספרד: "ככל שהתבגרתי הבנתי שלקול הזה שלי נלוות הוראות הפעלה ברורות. ואלו ההוראות: אף פעם אל תקונן בקלות דעת. ואם עלייך לבטא את התבוסה הגדולה והבלתי נמנעת שאליה כולנו בעצם מועדים, על הדבר להיעשות בתוך מסגרות ברורות של אצילות ושל יופי". נו, אפשר לנסח טוב יותר את ההתרשמות מאלבומו של כהן, ראשון עם שירים חדשים מזה שמונה שנים? אי אפשר.
כהן אכן ממלא את כל הוראות ההפעלה. יש רק קומץ יוצרים-מבצעים במוזיקה הפופולרית לסוגיה שהוציאו תקליטים עם יצירות חדשות שלהם בגילו, 77, אבל יש משהו מטעה בשימת משקל על עניין הגיל של כהן.
כמובן, העולם הוא מקום טוב וחכם ועשיר ויקר יותר כל עוד כהן בריא, טפו טפו, ומעניק לנו את אמנותו. אבל כהן מעולם לא נשמע כאמן צעיר. אולי להיפך. גם הקלטותיו הראשונות מלפני יותר מ-40 שנה חשפו נשמה עתיקה. באחד השירים כאן הוא אומר ש"אני זקן והמראות לא משקרות", אבל אחת מהסיבות שבגללן הזיקנה יפה לו, היא שלכאורה לא קפצה עליו, אפילו לא ניגשה או הזדחלה. הם היו זוג כמעט מבראשית. הקול של כהן נשא תמיד לא רק עומק מבגר, אלא גם סוג של רטט, של יראה קיומית במובנה העמוק ביותר. ומעניין שבעוד הקול שלו רק מעמיק וצובר שכבות נוספות, דווקא רטט היראה הולך ונעלם ממנו. כאילו שכהן, שעכשיו זקן גם כרונולוגית, איבד את השבירות שהייתה לו פעם.
הכי קל להאזנה
נסו להיזכר ביגון ובצער שניכרו ברעד הקול של האיש הצעיר ששר את "סוזאן" ו"מעיל גשם כחול מפורסם". כהן הזקן הוא זמר שקולו הפסיק לרעוד. יותר שליו עד משועשע. זו מגמה שהתחילה אצלו לפני כמעט 20 שנה באלבום "אני הגבר שלך", וייתכן שהחדש הוא אלבומו הטוב ביותר מאז. הוא לבטח מאלבומיו שעשויים הכי טוב. כהן נתמך בשורת מפיקים וזמרות ליווי, אבל הטריק אצלו היה ונשאר לעשות סביב קולו כמה שפחות. לנקות, להשאיר חלל גדול לנוכחות הקולית. אפשר להצמיד למפיק מוזיקלי שעובד איתו שם פועל חדש: "לנזר" (מלשון להפוך לנזירי).
העולם הצלילי והאסתטי של "רעיונות ישנים" מציג את השפה הכהנית המוכרת, מגיטרה אקוסטית בודדת ועד לתופים מאוד מאוד מרוסנים, דרך הקלידים הפשוטים והנשים המקוננות ברקע, והיא עשויה לעילא. אגב, באתר שלו אפשר למצוא קישור לפרויקט חדש שחוגג לאיש 40 שנות קריירה, כשאנשים צעירים כמו גרג דאלי ואיי סי ניומן וחברים מ"דיר האנטר" ומה"ניו פורנוגרפרז" מחדשים את שיריו. לכהן, כידוע, כבר קמו מאות מבצעים ופרשנים. חלקם דגולים כמו ג'ון קייל וג'ף באקלי ורופוס ווינרייט, וחלקם רוצחי אמנות כמו סוזאן בויל. ההסתייגות היחידה והלא קלה שלי מהאלבום החדש, היא שספק אם יש בו שירים גדולים דיים שיחודשו גם בדורות הבאים. ברור, נדרש זמן עיכול ממושך יותר מאשר שבוע האזנה ראשון על מנת להקיף ולעכל את הכתיבה הכהנית ולכן יש מקום להסתייגות מההסתייגות הזאת.
ובכל זאת אפשר להגיד בזהירות שלצד משפטים כהניים ממוטטים כמו "אנחנו מוצאים את עצמנו משני צידיו של קו שאיש לא שרטט", נדמה לי ש"רעיונות ישנים" הוא אלבום שבו רמת הביצוע עולה על רמת הכתיבה. הוא יפה להפליא, ובהשוואה לכל אלבומי כהן, בלי יוצא מהכלל, הוא הכי קל להאזנה והכי פחות תובעני. התכונות הללו עשויות להופכו בקרב אוהדי כהן ללהיט לא פחות מבוקש מהכרטיסים במסעי ההופעות האחרונים שלו. אסור לשכוח שרמת כתיבת המילים אצל כהן, גם אם אינו בשיאו, עדיין גבוה מזו של 98 אחוז משל עמיתיו, ושגם אם מלודית הלחנים האלו אינם נשגבים, הם כן מתלכדים, כאמור, לאלבום מאד סימפטי של כהן.
החדש שלו אולי לא יהפוך לספק חוויות ותובנות של חיים שלמים כמו אלבומים אחרים שלו. אבל, ואני הולך להגיד את זה במלוא הענווה וללא פחד ועם כל הסתירה המובנית בדבר: זה בידור מעולה ואיכותי מבית היוצר של כהן. חדרי לבכם לא יזדעזעו ממנו. עיניכן תוותרנה יבשות. אבל העילוי הזקן יפלרטט איתכם כמעט 42 דקות, ואתם לא תרצו להגיד לו לא.