העסקה עקיפה של עובדים ("עובדי קבלן"), הפכה למכת מדינה בחברה הישראלית. נתונים השוואתיים מראים, כי בישראל מתכונת ההעסקה זו רווחת מאוד יחסית למדינות מפותחות אחרות, והיא גם מתפשטת במהירות. אם בעבר חשבנו שמדובר רק בעובדי ניקיון ושמירה, היום מועסקים בצורה כזו גם מורים, רופאים, אחיות, טכנאים, ואפילו עובדי היי-טק.
הסיבה להתרחבות המהירה של מתכונת העסקה זו פשוטה - כדאיות כלכלית. המעבידים מצאו שזו דרך נוחה להסיר מעצמם אחריות לעובדים, לשכרם ולתנאי עבודתם, ועל כן הם נוטים להשתמש יותר ויותר במתכונת זו.
בצד השני של המשוואה נמצאים העובדים. הנתונים מצביעים על כך, שהם משתכרים פחות ומוגנים פחות כשהם מועסקים במתכונת של העסקה עקיפה. ולא רק עובדי הקבלן נפגעים. קיומה של אופציה להעסקה עקיפה הוא כלי רב עוצמה בידי המעסיקים, ללחוץ כלפי מטה את תנאי ההעסקה ואת השכר של כלל העובדים. אפשר לומר לעובדים: אם לא תתפשרו על תנאים בשכר, נפטר אתכם ונעסיק במקומכם עובדי קבלן. כך משפיעה ההעסקה העקיפה לרעה על שוק העבודה בכללותו.
המדינה נושאת באחריות
המדינה נושאת באחריות מרכזית להתרחבות התופעה: כמחצית מהעובדים בהעסקה עקיפה עובדים במערכות הציבוריות - ממשלה ורשויות מקומיות. זו בוודאי סיבה מרכזית להתנגדותה הנחרצת של הממשלה להסדרה מקיפה של סוגיה זו. קרי, המדינה נתנה ונותנת יד להתרחבותה המהירה של התופעה.
כבר בתחילת הקדנציה הקודמת הפך נושא זה לאחד ממוקדי העיסוק הפרלמנטרי שלי. הצלחתי לקדם כמה חוקים המגינים על עובדי הקבלן, אבל את העיקרי שבהם לא הצלחתי להשלים: חוק אחריות המזמין לזכויות עובדי הקבלן, שנועד להתמודד עם המנוע הכלכלי שביסוד התופעה. במרכזה של הצעת החוק ההיא עמדה הטלת האחריות על כל זכויותיהם של עובדי הקבלן, הן על הקבלן והן על מזמין השירות.
הרציונל של הצעת החוק היה פשוט: מצד אחד, להבטיח את זכויות ואת מעמד עובדי הקבלן. מצד שני, להשמיט את הקרקע מתחת למוטיבציה הכלכלית שביסוד ההעסקה העקיפה. אם היינו מצליחים להשלים את החוק, תופעת עובדי הקבלן הייתה מצטמצמת בשיעור ניכר, ובהדרגה עוברת מן הארץ.
את החוק ההוא הצלחנו להעביר בקריאה טרומית ובקריאה ראשונה, ואפילו להשלים את הדיון בו בוועדת העבודה והרווחה, לקראת הצבעה במליאה. אבל להצבעה סופית, במליאת הכנסת, ההצעה לא הגיעה. הסיבה - התייצבה מולה חזית של מתנגדים, שכללה את הממשלה, המעסיקים וההסתדרות.
הנהגת ההסתדרות, בראשות עופר עיני, העדיפה אז את המחויבות שלה להסכמות עם נשיא התאחדות התעשיינים, שרגא ברוש, על פני התייצבות לצדם של העובדים המוחלשים והמקופחים ביותר.
אני מברך על כך שבאחרונה בחרה הנהגת ההסתדרות להחליף צד, ולהתייצב לצד הדרישה לשינוי יסודי במעמדם של עובדי הקבלן. זו, ככל הנראה, אחת מתוצאותיה המבורכות של המחאה החברתית.
אני תומך בשביתה הכללית שנועדה להביא לשינוי במעמדם של עובדי הקבלן. הגיע הזמן שנלך בנחרצות בכיוון ההפוך, ונצמצם בחדות את תופעת ההעסקה העקיפה - וראוי להתחיל במערכת הציבורית. אין סיבה שבמערכות ציבוריות לא יועסקו כל העובדים במתכונת ישירה: עובדי מדינה יהיו עובדי מדינה, עובדי הרשויות יועסקו ברשויות המקומיות, ואחיות בתי הספר לא תהיינה עובדות של קבלנים אלא עובדות בתי הספר, בדיוק כמו המורות והמורים (כשאני כותב שורה זו, אני נזכר שישנם גם מורות ומורים שהם עובדי קבלן - ראו מאבקם של מורי היל"ה והבינו כמה מהר מתפשטת אצלנו התופעה).
כדי לקדם מטרה זו, הקמנו בכנסת את השדולה למען העסקה ישירה, שהיום היא הגדולה בשדולות הבית. הצטרפו אליה עשרות חברי כנסת מסיעות רבות. כבר בשבוע הבא, בכוונתנו לקדם להצבעה הצעות חוק המחייבות מעבר להעסקה ישירה בכל המערכת הציבורית.
העסקה עקיפה היא קלקול גדול, הגיע הזמן לתקן אותו.
הכותב הוא ח"כ מטעם רשימת חד"ש ויו"ר-עמית של השדולה להעסקה ישירה