אני נוטה שלא לסווג את עצמי בקטגוריה של האנשים שהעבודה היא הריגוש שלהם, אבל אירועים שקרו לי בתקופה האחרונה גרמו לי לשוב ולהרהר בסוגיה הזו מחדש. כבר הרבה שנים אני מתקשה למסד לעבודה זמן ומרחב מדויקים בתוך החיים שלי.
שיטוט כרונולוגי בין מגוון המקצועות שבהם התנסיתי ואפילו התמקצעתי, יוביל תמיד אל אותה שנאת שגרה נצחית, הצורך העז במקום החדש והמרגש הבא, הדופק המהיר והלחץ והמנוחה - שלא לומר הקריסה - שבאה מיד אחריהם.
זה אפיין אותי בעבודות השמרטפות כנערה (תאומים, אם אפשר, מתקפת טילים מהמפרץ באמצע גם טוב), בשירות הצבאי, בעבודות המזדמנות, ככתבת זוטרה בעיתון, כעורכת דין (צווי מניעה שצריך להשיב עליהם תוך 24 שעות, דה בסט), כיזמית חברתית או כיוצרת טלוויזיה.
מכורה לשיא
בכל התחנות האלה אני תמיד מכורה לפיק - האזור החד-גוני שיש בו היסטריית עבודה רצחנית לקראת הדד-ליין, הרגע הזה שממקד אותך לתוך העשייה, שנותן לך תחושת שייכות חזקה, משקל הגבוה ממשקלך הסגולי, משהו שיש בו הרבה תנועה, הרבה עשייה ובעיקר - שיאים של רגש. ואז אני עוצרת לנשום יומיים-שלושה, והיידה, שוב בחזרה. גם כאם טרייה אני לוקה בהפרעה הזו - זווית ההנקה שהעדפתי עם בני הבכור הייתה בשולי הדרך בכביש המהיר, בדרך לפגישה חשובה.
אני חושבת שהראשונה שאני מאשימה בקצב הזה היא מלאני גריפית בסרט "נערה עובדת". בתור נערה טיפוסית התאהבתי עד כלות בגריפית טרום ניתוחיה, על הבאזז הניו יורקי של 9 עד 5, החלפת הסניקרס ברכבת התחתית והריצה הנמהרת אל משרד הקוביות. אני מודה שאפילו לא ממש היה חשוב במה היא עבדה, אבל היא עבדה.
וואו (וגם נעלי הריבוק שלה היו הורסות. מודה).
משהו בקצב המסחרר הזה, בנשיות היעילה, ביכולת להגיב מהר ומדויק, ולנצח - כבש אותי. ואולי זו גם ההתמכרות להערכה הסביבתית. לראשים המסתחררים של "איך היא עושה את זה?", ולחיוך הנונשלנטי שכאילו זה קל.
אבל האמת היא שזה לא קל וגם לא תמיד כזה כיף. איפשהו אני אף פעם לא מצליחה למצוא את האיזון הנכון בין האטרף הממכר של העבודה לשלב הזה שזה כבר חונק ואני רק מחכה שזה ייגמר. הלוואי והייתה איזו נוסחה לחוות את הפיק והריגוש בלי להיות כבול רק לזירה הזו של החיים, לשעבוד הגדול שלך לעבודה. יותר ויותר אני מחפשת איך אפשר למצוא את כל זה גם בזירות אחרות, בהתמודדויות יותר קז'ואליות, יותר שגרתיות, נו, בדיוק כל מה שאני מפחדת ממנו.
לפרגן לעצמי חוסר מעש
בימים אלה אני מצויה בחופשת מחלה ממושכת. אני מצווה לנוח, אבל לא ממש מסוגלת. מותר לי לעשות כיף, אסור לי להרים כלום, אסור לשבת הרבה שעות מול המחשב. חופש אמיתי, ועוד באישור רופא. במקום שאני אצהל, אעשה את ציפורניי בהנאה ואלגום קפה בעמידה ובנחת, אני לא יכולה להשתחרר מהתחושה העייפה, המעליבה, חסרת החיוניות, שאינה מרפה.
גם החשבון הפרטי על איך שהספקתי בשנה האחרונה ללדת את בתי השנייה, לכתוב ולשגר לצילומים את העונה השנייה של סדרת הטלוויזיה "ילדי ראש הממשלה" ולשפץ את הבית, לא עוזר.
אני לא מצליחה לפרגן לעצמי את הימים חסרי המעש. בתוך השקט המחריש אזניים הזה שנכפה עליי הבנתי שבעצם מה שחסר לי הוא הפיק. האדרנלין שמביאה העשייה. הפיצוח. עכשיו, כשנכפתה עליי גמילה כזו, אני מבינה שכן, אני כנראה מכורה.
אז אני מנסה להילחם בזה, לעצור, אפילו בכוח, לראות מה יש, ומתוכו ליצור את הדבר הבא. בנחת. אולי מפני שאני מאמינה שרק כך באמת אפשר לגדול ולצמוח בחיים, בלי כל הזמן לחכות לריגוש הבא. זה בעיקר שיעור בצניעות. וזה לא פחות מרגש.