"מסקנתי היא כי בכתבה יש לשון הרע - כמשמעותה בחוק - כלפי סרן ר'". את המשפט הזה כתב לא אחר מיו"ר הרכב השופטים בעליון שקיבל את ערעורה של אילנה דיין על החלטת המחוזי לחייבה בדיבה נגד סרן ר'. שני השופטים האחרים בהרכב הסכימו עם אליעזר ריבלין.
למרות זאת, ספק אם קראתם את הדברים הללו בדיווחים השונים על פסק הדין בערעור של דיין. השפוטים של דיין בתקשורת, שעשו למענה קמפיין בלתי נלאה כל הדרך מהמחוזי לעליון, לא רצו לקלקל לעצמם את השמחה.
אז דעו את האמת: גם המחוזי וגם העליון קבעו שהיה לשון הרע. אולם "בכך לא מסתיימת החקירה", קבע יו"ר ההרכב. "קיומה של לשון הרע אינו סוף פסוק, והוא אינו מוביל מעצמו לאחריות". בעליון החליטו לתת לדיין הגנה משפטית הנקראת "אמת הפרסום" - "אמת לשעתה".
אז דיבה הייתה גם הייתה.
הגנת "אמת בשעתה"
לאחר שקבע כי דיין הוציאה לשון הרע, כתב ראש ההרכב כי "עלינו לבחון עוד אם מתקיימת אחת ההגנות שמקנה החוק למפרסם לשון הרע". בחנו ומצאו: "אמת לשעתה". כלומר, השופטים בערעור קבעו כי בעת שדיין שידרה את הכתבה נגד סרן ר', הייתה לה סיבה טובה להאמין שהעובדות היו כפי ששידרה וגם שהיא לא פעלה בזדון. רק לאחר מכן התברר כי העובדות שדיין מסרה לציבור היו לא נכונות.
הלכת ה"אמת לשעתה" הייתה תמיד בעייתית מאוד, אבל במקרה זה אין טעם לדון בכך. ניתן לעובדות לדבר. כאשר השופטים מדברים על "לשעתה" הם מתכוונים למועד שידור הכתבה. אולם היה עוד שידור. בסוף העונה שידרה דיין לקט של תוכניותיה, ובו גם קטעים מהכתבה על סרן ר'. האם ה"אמת לשעתה" יכולה להתייחס גם לשידור זה?
השאלה רלבנטית ביותר, משום שאחרי השידור המקורי, אבל לפני שידור הלקט, העד המרכזי במשפט הצבאי נגד סרן ר' הודה בעדותו כי שיקר כאשר ייחס לר' וידוא הריגה של הילדה הפלסטינית. כתוצאה מכך סרן ר' שוחרר מהמעצר שהיה נתון בו.
כלומר, בעת שידור הלקט כבר היה ידוע לכול כי העד, שעל עדותו הסתמכה הכתבה של דיין, חזר בו, וכי סרן ר' יזוכה (כפי שקרה). למרות זאת שידרה דיין את הגירסה ששופטי העליון מגדירים דיבה שיש עליה הגנה.
על השידור החוזר אי-אפשר, כמובן, להלביש הגנה של "אמת לשעתה", שכן בעת השידור כבר ידעה דיין את האמת של "כל השעות". ודאי אי-אפשר לתת לה הגנה של תום-לב.
האם 3 השופטים לא היו ערים או מודעים לשידור החוזר? קרה כאן אחד הדברים המוזרים שנתקלתי בהם בפסק דין: השופטים כן היו מודעים לכך, אולם הם התייחסו לשידור החוזר בהקשר אחר. הנה: "אי-פרסום דבר הזיכוי צורם במיוחד בהתחשב בכך שבאי-כוחו של סרן ר' שלחו מכתב דרישה להימנע מפרסום הכתבה בשידור חוזר בסוף העונה".
כלומר, השופטים מתייחסים לעניין בהקשר של סירוב דיין לפרסם את דבר זיכויו של סרן ר'. האם לא עלה על דעתם שהאלמנט הזה רלבנטי גם לעניין ה"אמת בשעתה"? כאן מדובר על מה שנראה, להבנתי, כמחדל משפטי מכריע, ואני לא רוצה להתחיל אפילו לחשוב על הסיבות לכך.
"דיין לא עמדה בחובת ההגינות"
הנה עוד כמה אמירות מפסק הדין שלא צוטטו ברוב הדיווחים: "חלק מאמירותיה של דיין במהלך השידור היו מיותרות, אם לומר את המעט. ראוי היה לה כי תנקוט מידה רבה יותר של ריסון עצמי ושל צניעות לנוכח הקושי המובנה בראיית התמונה המלאה העובר לשידור הכתבה"; "אופן הפעלת שיקול הדעת העריכתי שלה יכול להיות שנוי במחלוקת, אך ככלל, היא מציגה את התמונה כפי שנחזתה אותה עת..."; "הכתבה צלחה אפוא את דיני לשון הרע, אך דומני כי בהיבט של אתיקה עיתונאית, מערכת 'עובדה' לא עמדה בחובת ההגינות".
ועל דיין זו היו עיתונאים ששרו שירי הלל, תוך הימנעות ממתן מענה לזכות הציבור לקבל מהם את התמונה המלאה של פסק הדין.
הקשרים של דיין
לפני כשנה (4.2.2011) כתבתי טור שכותרתו ותוכנו עסקו בשאלה האם האמת של סרן ר' תעמוד מול הקשרים והמעמד של אילנה דיין. עכשיו קיבלנו את התשובה.
matigolan@globes.co.il