כל מי שאכפת לו מהטניס הישראלי נע באי נוחות, שלא לומר התחלחל, כשקרא את הציטוטים מפיה של דניז חזניוק בראיון ל"מעריב" על חברותיה לנבחרת הפדרציה. מעולם לא פגשתי את חזניוק בת ה-18, המדורגת במקום ה-460 בעולם. אבל אני תוהה האם היא מבינה את הנזק שהיא גורמת לעצמה ולטניס עם ההתבטאויות הבוטות שלה, שלא מתאימות לענף שידוע בג'נטלמניות שלו.
חזניוק עברה על הכלל הבסיסי שאומר שאת הכביסה המלוכלכת מכבסים בבית, ביחוד כשמדובר בנבחרת לאומית. אין לי מושג מה הלך שם באילת בחדרי חדרים. לכל נבחרת יש דינמיקה משלה, יריבויות אישיות והיררכיה מסוימת שמבוססת על רזומה, ותק ומעמד. לרוץ לעיתון ולומר ש"שחר פאר היא בלוף", זה אחד המשפטים הפתטיים ביותר של השנה הצעירה, ביחוד כשזה בא מילדה שעוד לא עשתה כלום בסבב. פאר היא הרבה דברים, אבל בלוף היא לא. היא תוצר של שנים של השקעה ועבודה נכונה והתנהלות מקצוענית שבלעדיה לא היתה מצליחה לשרוד ברמות הגבוהות בענף הנשי הכי תחרותי בעולם, רמות שחזניוק יכולה לפנטז עליהן. בשנה שעברה, שהיתה מהגרועות בקריירה שלה, הרוויחה פאר מעל חצי מיליון דולר רק מפרסים רשמיים. היא מתחרה, ואולי אפילו מובילה, על עמוס מנסדורף ואנה סמשנובה במאבק על התואר הטניסאי הטוב ביותר בתולדות המדינה.
***
נבחרת טניס זה דבר מיוחד במינו. בדרך כלל מדובר בחבורה של אינדיבידואלים שרוצים לכבוש את העולם בלי עזרה של אף אחד, שפתאום אומרים להם שבמשך כמה ימים הם הופכים לנבחרת. אוכלים, ישנים, מתאמנים ביחד וחייבים לעודד אחד את השני במשחקים. בנבחרת דייויס או פדרציה יש ברוב המקרים שני שחקנים שהם שחקני היחידים, ועל-פיהם יישק דבר. החשיבות של השחקנים המחליפים היא בתמיכה המוראלית, בתרומה באימונים, בחימום שחקני ההרכב. הם אמורים לעשות הכל למען שני שחקני היחידים, בעוד בתוכם בוערת האש להיות על המגרש במקומם. אני זוכר את התסכול שלי ב-3 השנים הראשונות שלי בנבחרת כשחקן מחליף שצופה במנסדורף וגליקשטיין מהספסל, עד ששלמה הואיל בטובו לפרוש ולפנות לי את המקום.
אבל גליקשטיין היה מנהיג אמיתי שסחב אותנו על גבו כשחקן וכדמות חינוכית שכיבדנו, ונאלצתי לעודד אותו בכיף אמיתי מהספסל. למדתי המון בשנים הללו. הוא נלחם כמו אריה וכיבד גם את השחקנים הצעירים, העניק לנו מניסיונו הרב ודאג לתת לנו הרגשה שאנחנו חלק מהקבוצה, ואפילו דאג שנקבל כמה לירות.
נבחרת טניס זה דבר מאוד אינטימי. אם אין אווירה טובה בין השחקנים זה יכול להפוך לסיוט. בשנים של מנסדורף, פרקיס ושלי, היינו מתייעצים עם הקפטן מי יהיה השחקן הרביעי. היו שחקנים שמבחינת הדירוג הגיע להם, אבל מעולם לא הגיעו לנבחרת כי לא התאימו למרקם החברתי, או שלא הסתדרו עם אחד מחברי הנבחרת, ואנחנו "דאגנו" להשאיר אותם בחוץ. כי הדבר האחרון ששחקן דייויס צריך לפני משחק חשוב זה שחקן צעיר שמייחל שהוא יפסיד בתוכי תוכו, כי הוא רוצה להיות במקומו על המגרש.
לקראת מפגש הפדרציה הבא הייתי ממליץ לחזניוק לא לבנות על זימון לסגל. היא תוכל לפחות לעשות השלמת הכנסה בעזרת חוזה הפרסום שהשיגה בעקבות החשיפה התקשורתית.
***
אחד מהטיעונים של חזניוק כלפי חברי הנבחרת היה שהם בילו עד מאוחר בלילה, כאילו עצם הבילוי הוא מעשה לא מקצועני. אבל בואו נוריד פעם אחת ולתמיד את העניין הזה מסדר היום: הטניסאים הגדולים בהיסטוריה הם בלייני-על, פריקים. כמה מהדברים שאני ראיתי במו עיניי יישמרו איתי עד יומי האחרון.
עבור טניסאי, דווקא הבילוי הוא חלק מההכנה למשחק, בייחוד בטורניר שבו נערכים המשחקים בלילה, כמו טורניר הפדרציה המדובר שנערך באילת. כשאתה מסיים משחק באחת וחצי אחר חצות, גם כמאמן וגם כשחקן אתה נשאר ערני במשך שעות, משחזר את מהלכי המשחק, חושב על המשחק הבא, האדרנלין זורם, המוח קודח, אין טעם בכלל ללכת למיטה לישון. אין דבר גרוע יותר לספורטאי מאשר לשכב במיטה בלי יכולת לישון. מי שחושב שאפשר לנצח אדרנלין שדוהר בך עם ישיבה בחדר ומשחק שש-בש, מוזמן לנסות. אני יכול להניח שבחזניוק לא דהר האדרנלין אחרי שישבה על הטריבונה הקפואה מקור באילת.
חשוב מאוד עבור שחקן להתנתק, ולו למספר שעות, מהמחשבות על המשחק ולהרגיש קצת כמו אדם נורמלי שמתחכך עם אנשים רגילים. לכל שחקן יש את הדרך שלו להירגע מהמשחק. יש את אלו שהריטואל שלהם כולל יציאה למסעדה, ויש כאלו שיש להם דרכים יותר מופרעות. הדברים החשובים באמת הם כמובן מה (וכמה) שותים ואוכלים, ולא פחות חשוב - כמה שעות ישנים. אם שומרים על כללי היסוד הללו, אז לטעמי אין מניעה לבלות בלילות לפני משחק.
בדברים האלו אין ממש חוקים, וזה משתנה משחקן לשחקן ומתרבות לתרבות, כיאה לאינדיבידואליות של הענף. יש שחקנים שאוהבים לשתות כוס יין או בירה בלילות לפני משחק כי זה עוזר להם להירדם. יש כאלה שמעשנים סיגר לתוך הלילה. דויד פרר הספרדי, שמדורג בעשירייה הראשונה מזה שנים, מעשן קופסת מרלבורו ביום. מי שיעקב אחריו יראה שבערך 10 שניות מסיום המשחק הוא כבר מדליק סיגריה. אני מניח שפרר יודע שסיגריות הן לא הדבר הכי בריא, אבל זו הרוטינה שלו וזה מה שמרגיע אותו, אז למה לשנות אם זה עובד?
***
גם אני לא הייתי טלית שכולה תכלת בכל הקשור להתנהלות "לפי הספר" (הספר של מי בדיוק?). ב-1987 שיחקתי בטורניר בריסל, שהיה טורניר די גדול בסבב באותה תקופה. בשמינית הגמר חיכה לי משחק מול עמוס מנסדורף חברי לנבחרת, שהיה באותה תקופה בכושר מפחיד. בלילה שלפני המשחק שכבתי בחדר מבועת, היו לי סיוטים, בעיני רוחי ראיתי את עצמי מובס בצורה חסרת תקדים. התהפכתי במיטה, הדלקתי טלוויזיה ושיגעתי את חברי לחדר, שלמה גליקשטיין, שכל מה שרצה זה לישון כמו בן אדם. בשלב מסוים גליקשטיין התחיל להתרגז ואמר לי: "רד לבר, שתה כמה כוסות בירה, אולי זה ירגיע אותך". כך מצאתי את עצמי כמה שעות לפני משחק חשוב יורד לבילוי לתוך הלילה. ובעיקר מוציא לכמה שעות מהראש את הבלורית והבקאנד של מנסדורף.
למחרת במשחק, הסיוט שלי התרחש במשך כמעט שתי מערכות. מנסדורף היתל בי והיה על-סף ניצחון קליל. אבל במצב של נקודת משחק למנסדורף, התחלתי לשחק טניס מטורף ולהוציא חבטות מהשרוול, ועם לא מעט מזל הצלחתי להפוך את המשחק במערכה השלישית ולנצל את העובדה שמנסדורף היה תשוש מהשבועות האחרונים בדרכים, לאחד הניצחונות היותר איכותיים בקריירה שלי מול שחקן שהיה יותר טוב ממני. הכל בזכות הבירה.
ורק בשביל שעמוס לא יקבל קריזה, אני אזכיר שב-1991 הוא נקם בי - עם או בלי בירה - וניצח אותי בטורניר טוקיו.
והנה עוד סיפור שמותר לספר: ב-1989 היתה לי שנה מטורפת. שיחקתי כמות אדירה של טורנירים והגעתי לחודש נובמבר גמור ושרוף. אלא מה, כבר הייתי בדרום אמריקה עם שלמה צורף, והיתה לי התחייבות לשחק בטורניר בסאו פאולו. צורף בעצמו בא אליי ואמר לי, "גלעד, השנה נגמרה מבחינתך. אתה ואני נחגוג כל הלילה, ומחר תגיע בלי לחץ למשחק. אחרי המשחק אנחנו תופסים את המטוס הראשון לריו לחופשה של כמה ימים בקופקבנה. אל תחשוב על המשחק, עכשיו אנחנו מבלים". אחרי ליל בילויים פרוע הגעתי למשחק עייף והלום אלכוהול. אבל רגוע. "תלך על ווינרים כדי שיהיה משחק מהיר ונעוף מפה כמה שיותר מהר", אמר לי הקוואץ' המיתולוגי.
העובדה שעליתי בלי לחץ או ציפיות אפשרה לי לשחק ללא פחד וליהנות מהמשחק. עד היום, המשחק ההוא בסיבוב הראשון של המוקדמות בטורניר סאו פאולו, היה המשחק הכי טוב שאי פעם שיחקתי בחיי. אגב, בסיבוב השני כבר הפסדתי, אבל צורף שמר על התוכנית המקורית ובערב כבר היינו על המטוס בדרך לריו.
***
כך שבמקום לרוץ לעיתון ולבכות, גברת חזניוק היתה צריכה להצטרף לשחר פאר ושחר צוברי בבילויים המשותפים שלהם באילת וליהנות קצת מהחיים. אולי היתה לומדת משהו משניים מהווינרים הגדולים והמעטים בספורט הישראלי.