השבוע השתנה סדר יומה של הזירה המשפטית בישראל. השופט דוד רוזן נכנס לאולם (היה זה אולמה של הנשיאה, דבורה ברלינר, הגדול באולמות בית המשפט המחוזי בתל-אביב והיחיד המסוגל להכיל את כלל הנאשמים, הסנגורים והעיתונאים המצוותים לפרשה), התיישב על כסאו ונתן את האות לפתיחתו של המשפט המסקרן, וככל הנראה הסבוך והמורכב ביותר שנראה כאן זמן רב - משפט הולילנד.
איש אחד לא היה באולם - ראש הממשלה לשעבר, אהוד אולמרט, נאשם מספר 8. יש לו תירוץ טוב: באותו זמן הוא שהה בבית המשפט המחוזי בירושלים והאזין לסיכומי ההגנה ההולכים ומתקרבים לסיומם במשפט המתנהל נגדו בפרשות טלנסקי-ראשונטורס-מרכז ההשקעות.
המוטיב המרכזי במשפט הולילנד יהיה רוחב היריעה: מספרם הגדול של הנאשמים, מספרם הגדול עוד יותר של הסנגורים, מספרם העצום של העדים שהתביעה מאיימת להצעיד אל בית המשפט, אם לא יוסכם על הגשת מסמכים, שתייתר חלק מאותם עדים. זהו פאזל עצום ממדים, שהתביעה תצטרך לקשור את כל חלקיו אלה לאלה, כדי לבסס את התשתית הראייתית לעבירות החמורות המפורטות בכתב האישום.
גם הספינים והמניפולציות צפויים להגיע בהיקפים גדולים. הספין המרכזי מטעם הסנגורים כבר שוחרר, והוא ילווה את כל מהלך המשפט. על-פי הטיעון הזה, כל מה שיש בידי הפרקליטות הוא עד מדינה, ש"ד, שעליו מושתת כתב האישום כולו, ומדובר באדם מפוקפק, לא אמין, שקרן פתולוגי, שלא ניתן להסתמך ולו על מילה אחת שיוצאת מפיו - ומילים שיוצאות מפיו הם כאמור כל מה שנאסף בחקירת המשטרה.
הטיעון הזה מתיישב עם נרטיב רחב יותר, שגם בו מנסים הסנגורים לשכנע את הציבור, ושנקלט בקרב כמה חסידים שוטים. על-פיו, ניתן כבר עכשיו לקבוע כי "ההר הוליד עכבר", וכי מדובר בעצם ברוב מהומה על לא מאומה. כל התגמשות של הפרקליטות מכאן ואילך - בין אם מדובר על הסכמות דיוניות לוותר על עדים מסוימים, ובין אם ייחתמו עסקאות טיעון של ממש - משמעותה קריסה רבתי של כתב האישום, ממש כפי שקרה בפרשת רשות המסים, שהחלה בקול תרועה גדולה והסתיימה בקול ענות חלושה. עד כאן הספין הסנגוריאלי.
טיפה בים
האמנם? נבחן את הטענות הללו אחת לאחת. הטענה הראשונה, שלפיה כל מה שיש בידי התביעה הוא עדותו של עד המדינה, היא הקלה ביותר להפרכה. אמת, הוא מסר עדות במשטרה שהתפרסה על 70 ימים. אך זהו אפס קצהו של הר הראיות שבתיק (250 ארגזים, 1,000 קלסרים).
הנה כמה טעימות, על קצה המזלג ממש: האדריכל ברוך יוסקביץ העיד ב-13.4.2010 כי השינויים שנעשו בתוכנית ג' של פרויקט הולילנד היו שינויים מהותיים, ולא רק "הטבות" לעומת התוכנית הקודמת. "שיפור נוסף משמעותי מאוד בכלכליות הפרויקט", הוא אמר, "היה כשבמקום מילוי מתחת למפלס הכניסה יצרנו עד שש קומות מדורגות, שהן דירות מיוחדות בעלות מרפסות גדולות".
מתכנן הערים עופר אהרון מסר ב-18.4.2010 כי "אני לא הייתי ממליץ על הגדלת מספר יחידות הדיור ב-20%, המלצתי שלא לאפשר ליזמים לקבל את תוספות הבנייה בתנאים שהם מציבים".
עו"ד רינה מיוחס, יו"ר ועדת הערר במועצה הארצית לתכנון ובנייה, מסרה כי "אני זוכרת פנייה של חבר ועדת הערר, שביקש להסתייג מההחלטה, הנימוק היה שהשר... הבהרתי שלא מקובל עלי ששר יכתיב לנציג שלו כיצד להצביע". כאמור, זוהי רק טיפה בים.
בידי התביעה יש אמנם את עדותו של עד המדינה ש"ד, אך לצידה יש מגוון שלם של ראיות תומכות. אם הסנגורים מפקפקים בכך, ימתינו עד שיעלה מצעד עדי התביעה, שיגבו את עדותו של ש"ד.
באשר למהימנותו של ש"ד, והעובדה שהוא זוכה לתגמול כספי נדיב מצד המדינה. אכן, הסכם עד המדינה שנחתם עמו הוא חריג. אלא שחריגות בו תואמת את חריגותה של הפרשה כולה - את השוחד ששולם לכאורה בהיקף חריג, את פרק הזמן החריג שבו נמשכו לכאורה תשלומי השוחד, את תפקידיהם הבכירים של לוקחי השוחד לכאורה, את סכומי השוחד ששולמו לכאורה.
עוד יש לזכור כי פרשת השחיתות הזו - לכאורה - לעולם לא הייתה נחשפת אלמלא התייצב עד המדינה בפני רשויות החוק. נכון, יש לו אינטרס חזק בפרשה הזו. אין עדי מדינה נטולי אינטרס, שאינם מבקשים להפיק תועלת מעדותם.
השאלה איננה חוזק האינטרס, אלא וידוא אמינותה של העדות. הפרקליטות, יש לזכור, לא חתמה על ההסכם עם ש"ד, אלא רק לאחר שמסר פרטים מרכזיים על הפרשות שבהן היה מעורב, ולאחר שפרטים אלה נבדקו ואומתו על-ידי ראיות חיצוניות.
חגיגה בטרם עת
הטיעון שלפיו הפרשה הזו כבר מסתמנת ככזו שתסתיים בקול ענות חלושה הוא מופרך במיוחד. המשפט טרם החל וכבר הסנגורים חוגגים את ניצחונם. אין לחגיגה הזו שום סיבה, לפי שעה. אפשר שגם בעתיד לא תהיה.
מה שאפשר הוא רק לזרות חול בעיני הציבור: מה שבהחלט יכול לקרות בפרשה הזו הוא הסדרי טיעון שייחתמו בין התביעה לבין חלק מהנאשמים. כך היה גם בפרשת רשות המסים, כך בפרשת הירשזון והסתדרות העובדים הלאומית.
הנאשמים וסנגוריהם ממהרים לחגוג בתקשורת כל הסדר טיעון כזה, ולהציגו כהתקפלות של התביעה. הנה, הם אומרים, מ-4 אישומים של ניסיון לשוחד נותרו רק שניים, או שרכיב הנסיבות המחמירות נמחק מעבירת קבלת דבר במירמה.
בתקשורת תמיד ממתינים בזרועות פתוחות - מי שמטעמים של אידיאולוגיה, אינטרס או בורות יאמצו את הספין הזה מצד הנאשמים ועורכי דינם, מבלי לבדוק מה משמעותו של אותו הסדר טיעון, והאם הוא באמת מייצג ניצחון טקטי לנאשם, או שזוהי חגיגה ריקה.
בחינה מדוקדקת של הסדרי הטיעון שנחתמו הן בפרשת הירשזון והן בפרשת רשות המסים מגלה כי לא הייתה כל התקפלות ובוודאי לא קריסה של התביעה. ההיפך הוא הנכון: במהלך שלב ההוכחות, משנוכחו הנאשמים לגלות כי הם אינם מצליחים להפריך את האישומים, וכי הם צועדים בדרך סלולה לעבר הרשעה, הם עשו את הדבר היחיד שנותר להם לעשות - להודות באישומים, ולבקש שהתביעה תתגמש מעט בנוגע לחומרת הניסוחים וסעיפי העבירות בכתב האישום, בתמורה לכך שנחסך זמן ניהול יתרת המשפט. זה מה שקרה בתוך אולמות המשפט, בלי קשר למה שאמרו הסנגורים למיקרופונים, שחיכו להם מחוץ לאולם.
אבל המיקרופון סובל הכול, הזיכרון הציבורי קצר, ולשכתב את ההיסטוריה הופך להיות קל מאי-פעם. אולי זו הסיבה שיותר ויותר נאשמים וסנגורים מנהלים את המשפט בשתי החזיתות, הן בבית המשפט והן בתקשורת. בתקשורת יותר קל להם לנצח.