1. אם לשפוט לפי האמירות החגיגיות של שר האוצר יובל שטייניץ וראש הממשלה בנימין נתניהו מאז שנחתם הבוקר ההסכם, הרי שממשלת נתניהו הוקמה כדי לשפר את מעמד עובדי הקבלן בישראל.
זו רק ההסתדרות שהפריעה כל הזמן, כשדרשה לקלוט את העובדים במקום לדאוג ששכרם יעלה. "אני חושב שזה הישג חשוב מאוד שמתקן עוולות של עשרות שנים", אמר נתניהו בפתח ישיבת הממשלה. "אנו עושים היום תיקון היסטורי", אמר שטייניץ, "זה נכון, זה צודק, וזה יעודד אנשים לצאת לעבודה. מי שעובד ומתאמץ, מקבל".
מי שעובד ומתאמץ מקבל? זה לא מה שחשב שטייניץ עד לאחרונה. הוא הרי התנגד להעלאת שכר המינימום בטענה כי הדבר יפגע במשק ויוביל לפיטורי עובדים, והביע התנגדות דומה לפני שנתיים כשגובש הסכם להעלאת שכר עובדי הניקיון ב-20% בלבד.
אז מה השתנה? מה קרה ששיפור זכויותיהם של העובדים החלשים והמוחלשים ביותר בחברה הישראלית הפך ל"תיקון היסטורי" ולבון-טון של קובעי המדיניות בירושלים? רמז: אין לזה דבר וחצי דבר עם צמיחה במשק, שעליה דיבר שטייניץ.
הצמיחה הייתה מרשימה עוד יותר כשהאוצר זעק נגד העלאת שכר עובדי הניקיון. הדבר היחיד שקרה הוא שההסתדרות הכריזה על סכסוך עבודה, ויותר חשוב: בית הדין הארצי לעבודה אישר לה לפתוח בשביתה כללית.
שוב הוכח שהדרך האפקטיבית ביותר לדרוש זכויות, עוברת בזכות השביתה - זכות שצריך להגן עליה מכל משמר. וכך אפילו האיש שייצר בעצמו כמה עשרות אלפי עובדי קבלן כששימש שר האוצר, מדבר עכשיו על צדק.
2. אסור לטעות: ההסתדרות לא מנצחת פה בנוקאאוט, אם אפשר בכלל לדבר על ניצחון. למעשה, באוצר מצביעים על ניצחון ומסבירים כי הם הצליחו לעמוד על כך שבמגזר הציבורי רוב רובם של עובדי הקבלן יישארו עובדי קבלן. הם פשוט ירוויחו קצת יותר. אומרים שאידיאולוגיה לא קונים בכסף, אבל באוצר הסכימו לשלם הרבה כדי לשמור עליה.
ולמרות זאת, הישג ההסתדרות הוא בעצם ההבקעה, בעצם ההליך. זאת הסיבה העיקרית שעיני התעקש שלא לחתום על תקופה של שקט תעשייתי בכל הקשור לקליטת עובדי הקבלן. מבחינתו המאבק הזה לא מסתיים היום, הוא רק מתחיל.
שום שופט לא יאפשר לו להשבית מחר שוב את המשק כדי לקלוט עוד כמה עובדים, אבל המאבק הזה יעבור אל הרמה המקומית: אל עובדי הקבלן באוניברסיטה, אל השליח במשרד המשפטים שמשום מה ישראל החליטה שעל תלוש השכר שלו צריך לחתום קבלן.
שיפור התנאים הוא לא דבר של מה בכך. זה לא רק העובדה שעובדת הניקיון במגזר הציבורי תרוויח מעתה 4,500 שקל בחודש, וגם לא העובדה שלראשונה היא תוצמד לתוספות השכר שמקבלים כלל עובדי המגזר.
זה גם לא קרן ההשתלמות שהיא תקבל, למרות שיום בהיר אחד יחלפו להן 6 שנים והיא תמצא שם 40 אלף שקל, סכום שמעולם לא ראתה כנראה.
השיפור הזה מתחיל במקום הרבה יותר פשוט: בשי לחג שהיא תקבל כמו יתר העובדים במשרד. בארוחת הצהריים המסובסדת, במקום הסנדוויץ' שאכלה עד היום בפינה צדדית. בפעם הראשונה אותה עובדת ניקיון תרגיש שהיא קצת יותר שייכת למערכת, ולא פחות חשוב: בפעם הראשונה המערכת עשויה להפנים שהיא חלק ממנה, שהדבר היחיד שלא שייך הוא אותו קבלן שגוזר בסוף קופון.