דבריו של שר האוצר הגרמני, אחרי שהפרלמנט באתונה אישר את תוכנית הצנע היוונית בצל מהומות אלימות, שיקפו בעצם את התמונה כולה: "מעולם לא הייתה לנו כוונה לענות את העם היווני", הודיע. התמונה היא אירופה של תחילת 2012: זעם, חשדנות הדדית, הצורך להצטדק ומונחים כמו "עינויים" החליפו את הרטוריקה הנשגבת של טרום המשבר, את האחדות, את האינטגרציה ואת הסולידריות האירופית שהאיחוד ניסה כל-כך לקדם.
יש מעט מאוד סולידריות בגוש האירופי בימים אלה. ישנם שיקולים פוליטיים וישנם שיקולים כלכליים, והשילוב ביניהם יוצר לעתים אינטרסים מנוגדים אצל המדינות החברות; אך במקביל יש גם מטבע משותף, שכולא את כולם באותו החדר ומשאיר אותם להוציא את האגרסיות שלהם אחד על השני. זה מאפשר להם להציג מראית עין של אחדות זמנית, אבל בינתיים, יוון היא זו שסופגת את רוב המכות.
תוכנית הצנע היוונית, שכוללת קיצוץ של יותר מ-20% בשכר המינימום הנהוג במדינה, פיטורי רבבות עובדים מהמגזר הציבורי ועוד שורה ארוכה של גזירות כלכליות, עשויה להיות מכה שהציבור היווני לא יוכל לעמוד בה. היא מתבצעת אחרי צעדי קיצוץ קודמים ותוך כדי קידום מה ששר האוצר היווני הגדיר כ"תוכנית ההפרטה הגדולה ביותר בעולם", שבמסגרתה תמכור המדינה כל מה שתוכל למשקיעים בינלאומיים.
יוון מקצצת כדי לקבל תמיכה מבריסל, עוד הגרמנים עצמם מזנבים בה כדי להצדיק את המשך העברת הכספים. נכון לעכשיו, הדברים התפתחו לכדי סוג של שגרה. היוונים נזקקים לעוד מנה של מזומנים, האירופים דורשים עוד קיצוצים, הרחוב היווני מוחה, הפרלמנט באתונה נלחם ונאבק עד הרגע האחרון, ואז מגיע האישור הבלתי נמנע.
בכל התהליך הזה, הרחוב היווני הוא המרכיב הנפיץ ביותר. זה מה שאירע בתחילת השבוע, כשבניינים נשרפו ושוטרים ומפגינים נפצעו, לפני שהתוכנית אושרה. לצד כל העסקות הפוליטיות שנרקמות בין הממשלה הבלתי נבחרת של יוון לבין שרי האוצר ומנהיגי האיחוד האירופי, הזעם של הרחוב היווני עשוי להוכיח את עצמו כגורם הלא צפוי. בכל מקרה, שר האוצר הגרמני יכול להיות רגוע. הוא הבהיר למפגינים שהמטרה שלו אינה לענות את העם היווני.