יזם הנדל"ן עזרא קריגר מאזור השרון הורשע במתן שוחד ובניסיון למתן שוחד ליו"ר הוועדה המרחבית לתכנון ולבנייה שרונים לשעבר, יצחק שאולי, בפרשה שהתנהלה בסוף שנות ה-90 ותחילת שנות ה-2000, סביב פרויקט לדיור מוגן באבן-יהודה, בו קיווה קריגר לקבל עזרה בענייני ועדת התכנון. כך נקבע בהחלטת בית משפט השלום בנתניה.
קריגר, שהואשם במתן שוחד ובניסיון למתן שוחד, הוא בעלים של מספר חברות, כולל חברת מ.ק.ר אחזקות מקרקעין וחברת השרון מרכז לטבעונים וצמחוניים בע"מ, העוסקות בהקמת פרויקטים נדל"ניים.
גורם נוסף המעורב בפרשה הוא מתווך המקרקעין יוסי ג'רבי, שהכיר את קריגר בתחילת שנות ה-90, ויחסיהם התהדקו עד שג'רבי החל לעבוד בחברות הנדל"ן של קריגר כמנכ"ל בפועל, בד-בבד עם עבודתו כמתווך נדל"ן בשרון.
הפרשה שזורה בפרשת עוקץ שנחשפה, ובה היו מעורבים השניים בין 1999 ל-2000, ושבה הודה קריגר במעורבותו לאחר חקירת המשטרה.
שורשי שתי הפרשות טמונים בעסקה בה רכשה חברת השרון שבבעלות קריגר ב-1994 את הזכויות בקרקע ברחוב העצמאות באבן-יהודה והחליטה להקים שם נכס לדיור מוגן. התוכניות שחלו על הקרקע סיווגה את הנכס למגורים מיוחדים לבית-אבות לטבעוניים וצמחוניים, כולל 63 חדרי מגורים.
על הליווי הפיננסי של הפרויקט היה אחראי בנק דיסקונט, ששיעבד לטובתו את הנכס. לאור בעיות פנימיות הפסיק הבנק את מימון הפרויקט, והבנייה בשטח נעצרה. באותה העת נמכרו כבר 14 דירות בפרויקט, אבל תחת הנסיבות החדשות נדרשה החברה להשיב לקונים את כספם.
בעקבות המחסור במקורות מימון, ניסתה החברה למכור את הנכס כדי לגייס כספים. בתקופה זו הגיע למשרדי החברה המתווך אריה אלתר, שהודיע לקריגר שזכה בחוזה של משרד הקליטה וחברת עמידר, והציע לחתום על חוזה למכירת הנכס כמקבץ דיור. קריגר הסכים להצעה ובמארס 1999 נחתם חוזה עם חברת עמידר. אחד התנאים בחוזה היה הגדלת מספר יחידות הדיור בפרויקט ל-137 לפחות.
משנחתם החוזה הפנה אלתר את קריגר לעורך דין, שהפגיש אותו עם משקיע חוץ שהתעניין ברכישת הנכס. רק אז התברר לקריגר שאלתר פעל כל העת מטעמו של משקיע החוץ, שהציג עצמו כבעל חברות בית אב"י ואבן זהב שביקשו לרכוש את הנכס.
חברת השרון שבבעלות קריגר חתמה במאי 1999 על העברת הזכויות בנכס ועל העברת הזכויות בחוזה עמידר לרוכשים, שרשמו הערת אזהרה לטובתם על הנכס אך לא העבירו לקריגר את מלוא התמורה.
בעקבות זאת, הודיעה חברת השרון של קריגר על ביטול ההסכם והגישה תביעה לסילוק יד ואילו הרוכשים הגישו מספר תביעות, כולל תביעה לאכיפת ההסכם.
בד-בבד, בכדי לשחרר את השיעבוד על הנכס לטובת בנק דיסקונט, תכננו קריגר וג'רבי, בעצה אחת עם מנהל בנק משכן, אבנר כרמי, ליטול משכנתאות באמצעות לווים פיקטיביים. הם תכננו להחליף את הלווים הפיקטיביים בלווים אמיתיים שירכשו דירות בנכס, עם השגת מלוא הסכום לשחרור השיעבוד, אבל עד אז תכננו שחברות השרון ומ.ק.ר ישלמו את התשלומים השוטפים של המשכנתאות הפיקטיביות.
לאחר שיצאה התוכנית לפועל, פעלו קריגר וג'רבי להשגת למעלה מ-60 משכנתאות פיקטיביות מבנק משכן. קריגר עזב את הארץ ב-2000 כשנחשפה פרשת העוקץ בתקשורת והמשטרה פתחה בחקירה. בפרשה זו חתם ג'רבי על הסכם עד מדינה ומסר עדויות מפלילות נגד קריגר ואחרים.
כשקריגר חזר ארצה ב-2002, הוא הודה בנטילת המשכנתאות הפיקטיביות. הוא ידע שג'רבי הפליל אותו, אך לא ידע שהוא עד מדינה. הוא המשיך את הקשר עם ג'רבי לאחר שהשלים עם העובדה שקיבלו ממנו רק חלק מדמי השכירות של משרדי החברות מ.ק.ר והשרון, שהיו תחת כינוס נכסים.
קריגר המשיך לנסות למכור את הנכס באבן-יהודה, ואחת הקבוצות שהתעניינה ברכישת הנכס התנתה את העסקה בקבלת אישור לתוספת שתי קומות. קריגר פנה לסיועו של ג'רבי ושל חברת לש"ה בע"מ, שרשומה על שם אשתו, ושעסקה בין היתר בהשגת היתרי בנייה תוך ניצול קשריו ההדוקים של ג'רבי באותה התקופה עם יו"ר הוועדה המרחבית לתכנון ולבנייה שרונים דאז, יצחק שאולי.
הניסיונות למכור את הנכס נכשלו ובסוף 2004, בעקבות חקירה סמויה של היחידה הכלכלית לשחיתויות בוועדת שרונים, החל ג'רבי לשתף פעולה ומסר מידע מפליל על שאולי. גם בפרשה זו נחתם איתו הסכם עד מדינה.
לפי כתב האישום, לפני החתימה על ההסכם למכירת הנכס באבן-יהודה לחברות אב"י ואבן זהב, של משקיע החוץ, הגיעו קריגר, ג'רבי ונציגי הקונים לפגישה בשרונים כדי לקבל מידע על אפשרויות הבנייה בנכס והיתכנות מימוש חוזה עמידר.
סמוך למועד זה פנה יו"ר ועדת שרונים, שאולי, לג'רבי וסיפר לו שהוא חייב סכום של כ-150 אלף שקל בגין משכנתא לבנק משכן, ושאל אם יוכל לסייע לו. נטען שג'רבי פנה לקריגר והציג לו את בקשתו של שאולי. לאחר שבירר את התמורה, הסכים קריגר לבקשה. במארס 1999 חתם קריגר, באמצעות חברת השרון, על חוזה עמידר וכעבור חודשיים חתם על העברת הזכויות בנכס לפי חוזה עמידר לקונים.
בהמשך הפקיד קריגר, באמצעות ג'רבי, צ'קים בסכומים שונים שהצטברו לכ-150 אלף שקל, בחשבון הלוואות המשכנתא של שאולי בבנק משכן, וסגר את החשבון. הטענה היא שקריגר עשה זאת בציפייה לקבל משאולי עזרה בענייניו.
קריגר כפר בכך שידע שהצ'קים הופקדו לכיסוי המשכנתא של שאולי וכפר בכך שהסכים לשלם לשאולי שוחד. לפי גרסתו של קריגר, באותה העת לא היה לו כל צורך לשחד את שאולי, כי לא נזקק לקבלת אישורים מהוועדה להוספת יחידות הדיור הנדרשות לפי הסכם עמידר. הוא טען כי הפקדת הצ'קים נעשתה על דעתו הבלעדית של ג'רבי, כדי לרצות את שאולי ולקדם את ענייניו האישיים בוועדת שרונים.
נטען כי במארס 2002 פנה קריגר לג'רבי וסיפר כי יש לו אפשרות למכור את הנכס בהתאם לחוזה עמידר ושאל אם יוכל לסייע לו. ג'רבי נענה בחיוב, אבל ציין שהעניין יהיה כרוך בתשלום למעורבים וקריגר הסכים. עקב כך פנה ג'רבי לשאולי וביקש את סיועו, אבל שאולי, כך נטען, התנה את קבלת האישורים בתשלום כסף והפנה אותו לעו"ד אייל לשם, שהיה מקורבו וטיפל בענייני ההוצאה לפועל של הוועדה, כדי שינסח חוזה פיקטיבי שיעניק צביון חוקי לתשלום השוחד.
בהמשך התקיימה פגישה במסעדה בתל-אביב, בה השתתפו קריגר, ג'רבי, שאולי ועו"ד לשם, כדי לדון בפרטי העסקה המתגבשת למכירת הנכס והאישורים הנדרשים. בפגישה הציג שאולי בפני קריגר את בעיותיו הכספיות וביקש סיוע. קריגר הביע נכונות לסייע ככל יכולתו.
ג'רבי, שאולי ועו"ד לשם סיכמו שהתמורה עבור השגת האישורים תתקבל מהקונים ותעמוד על 400 אלף דולר שיחולקו בין המעורבים השונים, לרבות קריגר, כדי לתמרץ אותו לחתום על המסמכים הנדרשים ולפעול להנעת העסקה.
המדינה טענה כי קריגר פעל למימוש ההסכם הפיקטיבי ופנה לקונים, אך בגלל שאלה סירבו לשלם, חזר לג'רבי. אז הוצא חוזה פיקטיבי מתוקן במסגרתו הופחת הסכום ל-200 אלף דולר, אבל הקונים סירבו לשלם גם סכום זה, ומאחר שלא התקבלו האישורים הנדרשים, העסקה למכירת הנכס לא יצאה אל הפועל.
השופטת שירה בן-שלמה קיבלה את עמדת המדינה במלואה וקבעה כי השוחד ששולם וכן השוחד שניסה קריגר לשלם, היה עבור שינוי יעוד ותוספות בנייה עבור המבנה באבן-יהודה, בניגוד להוראות התכנון והבנייה. היא קבעה כי הוכח בפניה, מעל לכל ספק, כי קריגר עבר את העבירות שיוחסו לו בכתב האישום, ועל כן הרשיעה אותו במתן שוחד ובניסיון למתן שוחד. המשפט נגד שאולי ושני נאשמים אחרים עדיין מתנהל.