ביום שני השבוע נכחתי, בפעם הראשונה בחיי, במשחק כדורסל. חצי גמר גביע המדינה בהיכל נוקיה בתל אביב. בזמן שהמתנתי בכניסה, התפתחה שיחה בין לבין אחד המאבטחים.
"את דתייה נכון?" הוא שאל-ענה תוך כדי שהוא מודד את אורך החצאית שלי, "אני לא סובל את החרדים האלה..." וכמו במקרים רבים אחרים, התפתחה שיחה על החרדים ויחסם לנשים ואיך הם מושיבים את הנשים בירכתי האוטובוס, שיחה שבה אני נתקפת, ובן שיחי לא ממש מעוניין לשמוע את דעתי והסבריי. הוא פשוט 'לא סובל אותם', אמר המאבטח, ביטוי ששמעתי - בנוסח דומה פחות או יותר - בהזדמנויות דומות אחרות.
בחודשים האחרונים כמעט ואין מערכת חדשות בישראל שלא עסקה בנושא הנשים בחברה החרדית שזכה לכינוי 'הדרת נשים'. הגדיל לעשות מקומון שהקדיש את השער לצילום תקריב של מודעה המפרטת את השעות הנפרדות לנשים ולגברים בקמפוס החרדי בקרית אונו. אלה חדשות? הצחקתם אותי. ההפרדה בקרית אונו ובמקומות נוספים המיועדים לאוכלוסיה חרדית, קיימת כבר שנים, ועדיין לא שמעתי על אישה חרדית שמעוניינת לשבת לצד בעלה בבית הכנסת.
נחזור לכדורסל - נכנסתי להיכל נוקיה תחת רושם השיחה עם המאבטח. האמת, בפנים האווירה מרגשת, ואי אפשר להישאר אדישים כשהקהל מגיב למתרחש על הפרקט. התחלתי להבין איך עמיתיי למקצוע, עיתונאיי הספורט, מצליחים למלא עמודים שלמים בניתוחים ופרשנויות על מעלליהן של הקבוצות, המאמנים האוהדים והכדור הכתום הזה... בחיי שיש סיכוי גבוה שעוד אשוב למגרש.רק דבר אחד העיב עלי שם, באולם, על הספסל: להקת המעודדות.
אני יודעת שזו לא תופעה חדשה (גם הדרת נשים לא) אבל עצם היותן "הצ'ופר של הקהל". הציק לי מאוד.
רגל ועוד רגל
זה התחיל במחצית הראשונה של המשחק הראשון. בהתחלה הן עוד היו לבושות, פחות או פחות. המתינו שיקראו להן בכניסה לפרקט, אוחזות את שולי החצאיות בידיים. כשניתן האות, הן החלו לטופף על הפרקט בהתלהבות ובחיוכים גדולים, שלי נראו קצת מזויפים.
מרימות רגל ועוד רגל וחושפות בגאווה את מה שיש. הקהל נראה משועמם אבל הריע בנימוס. בהפסקה הבאה המלמלות היו הרבה יותר קצרות. הבנות ניתרו, קצת בחוסר תיאום לטעמי, ושלחו חיוכים לכל עבר. בהופעה השלישית החצאיות הקצרצרות נעלמו ובמקומן הופיעו מכנסי עור שחורים צמודים ואפודה סמלית, מאוד.
הסתכלתי עליהן מתקוממת. נזכרת בשיחה עם המאבטח בכניסה ובשיחות האחרות באותה רוח שניהלתי השבועות האחרונים על היחס המחפיר לנשים בחברה חרדית. אני מעיפה מבט אל הקהל, תשעים וחמישה אחוז גברים, וחושבת לעצמי מה זה אם לא החפצת האישה במלוא מובן המילה?
מה הן המעודדות אם לא סוג של צ'ופר, סוג של בידור, אתנחתא מהנה בין המשחקים?. שירקדו להן הנשים על הפרקט, את המופע האמיתי ייתנו עוד מעט הגברים בחולצות הצהובות. מישהו דיבר על יחס מזלזל לנשים?
מבט למראה
היה נדמה לי שאני היחידה בקהל שאכפת לה, אבל כששוחחתי על החוויה המרגיזה עם חברים, גם חילונים, הם הסכימו אותי בכל פה. החברה החרדית מותקפת מכל כיוון על יחסה לנשים, לעיתים בצדק, אבל הצביעות בהקשר הזה מקוממת. הכי קל למתוח ביקורת על השונה, זה שלא מתנהג כמוך, שנראה אחרת, אבל לפני זה, כדאי להעיף מבט במראה.
הכותבת היא עיתונאית, דתייה וחברת וועד הפעולה של ארגון העיתונאים בישראל