פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש שהוא מותקף.
בחוץ השמש זורחת והכול נראה רגיל, אבל בזירה המקבילה, הווירטואלית, הוא מושמץ, מותקף ומוכה. אי-אפשר יותר לכנות את העולם הווירטואלי "לא אמיתי". הרשת האינטראקטיבית - זו של הטוקבקים, הסטטוסים והתגובות - הפכה למקום שבו מתנהל חלק מרכזי מהחיים של רבים מאתנו, והיא יכולה להיות מצע לשגשוג ופריחה או תהום שנופלים דרכה לשפל אישי וכישלון.
תשאלו את יאיר לפיד, תשאלו את זיו קורן. אנשים מצליחים, מוצלחים, שמבינים משהו בעולם הזה וגם בעולם ההוא, אבל פתאום הם התחילו לקבל מכות. וירטואליות אמנם, אבל כואבות.
יאיר לפיד, איש חיובי בדרך-כלל, החליט ללכת לפוליטיקה. הוא החליט לנהל בפתיחות את עמוד הפייסבוק שלו. העמוד שלו היה פתוח לכל אחד, והוא השתדל לנהל את העמוד בעצמו. התוצאה הראשונה - יאיר לפיד נשאל שאלות קשות, ענה תשובות קשות, וכשהיה נראה לו שהתגובות עברו את גבול הטעם הטוב הוא מחק אותן.
הוא נקלע לסחרור נורא: הותקף מכל כיוון, הושמץ, מתנגדיו צילמו כל מסך, וכל תגובה שנמחקה, ושלחו לאמצעי התקשורת. התוצאה - יאיר לפיד מחפש מנהלים מקצועיים לקשריו במדיה. המפסידים הם הבוחרים שלו, שיקבלו מעתה תגובות מהוקצעות, של אנשים ששילמו להם לענות. את הקול האותנטי של לפיד הם כבר לא ישמעו.
זיו קורן העלה לעמוד הפייסבוק שלו תמונה שצילם לפני 7 שנים ובה אשה עירומה טובלת במקווה בקהילת הפלאשמורה באתיופיה. גולשים כתבו לו שזה פוגע בהם. אחד מהם, מהקהילה האתיופית, הסביר לו למה זה מתפרש כפגיעה בכבוד האשה.
קורן הסיר את התמונה, די מהר, אבל בזמן הרשת זה היה מאוחר מדי. הסיפור כבר געש. הוא הואשם בניצול, בתוקפנות, בתקיפה ובשנאת נשים. צריך להכיר מעט את האיש המדובר בכדי להבין כמה מתלהמות התגובות וחורגות מכל פרופורציה.
כמו בכל זירה בחיים, באינטרנט מתנהלות קריירות, מתקיימים יחסים ונבנות פרסונות, כמו בעולם האמיתי. אבל מערך המעמדות של העולם האמיתי, מתערער - עולה חדש ופוליטיקאי, בלוגר מתחיל ועיתונאי - שווים. כל אחד מהם יכול, בקצת כישרון ומעט הבנה בשיווק, להשפיע באותה מידה.
אני מתנהלת ברשת הרבה שנים, ב-5 האחרונות עמוק בליבה של המדיה החברתית הגועשת כאחראית, כמשקיפה אבל מעורבת מאד. אני רואה טוקבקים, אני רואה תגובות ואני רואה קמפיינים אישיים - פרטיים או מאורגנים. ראיתי אנשים ששמם נפגע, שמשפחתם נחשפה, שאיבדו פרנסה.
מאז המחאה ההיסטורית בקיץ החולף, קשת ההתבטאויות באינטרנט נמתחה לקצוות רחוקים. הביקורת הפכה לאידיאולוגיה וההתנגדות הפכה לשנאה. אין באמצע. כולם שונאים את כולם, מקטלגים ונותנים בהם שמות. אין ויכוח אידיאולוגי-מדיני - יש שנאה, אין הסכמה או התנגדות למחאה - יש שנאה, אין שום דבר בין קפיטליזם לסוציאליזם - יש שנאה וכעס, המון כעס. רק את העשירים כולם שונאים בדיוק באותו אופן.
הלבה הרותחת הזו, הגלויה כל-כך למי שגולש ברשת, עומדת להתפרץ, זה ברור. צריך גפרור אחד ודי. המחאה בקיץ הציפה את כל הרפש למעלה, באופן שאי-אפשר יותר להתעלם ממנו.
הקיץ הבא ידליק את כל הרפש לאש. השנאה הזו תתפרץ ותצטרך לשנות מצב צבירה. אם איני טועה, היא תתורגם הפעם לאלימות פיזית, כזו של שנאה.
אלא אם כן תהיה כאן מלחמה.