חשוב מאוד שיש אצלנו עיתונים ועיתונאים העוקבים אחר היחס של המדינה לאזרחיה הערבים, ולערבים בכלל. הדבר הזה נחוץ יותר מכול לנו, כי בתקופה של כיבוש, אפילו זה כיבוש מאונס, קל מאוד לאבד את מה שקרוי "צלם אנוש". לכן יש לברך כל עיתונאי וכל עיתון המביאים לידיעת הציבור מקרים שבהם המדינה, וישראלים בכלל, מבצעים מעשים שהם לא רק בלתי חוקיים, אלא גם בלתי ראויים.
אלא מה? גם דיווח כזה צריך שייעשה בהגינות ובמידה. וזה, לצערי, אינו המצב כאשר מדובר בחוגים שמאלניים קיצוניים אצלנו, שעיתון "הארץ" נתפס כדובר העיקרי שלהם. שוב, שמאלני זה יפה, באמת, בלי ציניות. יש בשמאל ערכים ראויים להערכה ולחיקוי. אבל שמאלני קיצוני, כמו גם ימני קיצוני, כמו כמעט כל דבר קיצוני - זה דבר מכוער, לפעמים מעורר סלידה.
כותרת כמו אגרוף
זה מה שהרגשתי כאשר עלעלתי הבוקר (ה') בעיתון "הארץ" (שאותו אני נוהג לקרוא מיד לאחר "גלובס"). ישר, בעמוד הראשון, מנחית העיתון כותרת שמרגישה כמו אגרוף: "אחרי 27 שנה, ליארא משעור נמאס להיות מושפלת בטיסות". כותרת ראשית (!) ומעליה תמונה גדולה של משעור. אני קורא את הידיעה, ומה שאני מבין ממנה זה שמשעור נדרשה לעבור בידוק ביטחוני במילנו על ידי מאבטחי אל על. היא טוענת שהבדיקה הייתה משפילה ונעשתה בגלל שהיא ערבייה.
נכון שערבים עוברים לעתים, לרוב, אולי תמיד, בדיקות קפדניות יותר מיהודים. מה לעשות, את העובדה הזאת מכתיב המצב באזור. אני מבין שזה לא נעים, אבל זה הכרחי. יכול להיות שבמשעור טיפלו באופן קצת יותר אגרסיבי מהרגיל. יכול להיות שלא. מה שאני הבנתי מסיפורה של משעור זה שהיא מצפה ליחס מיוחד משום היותה עיתונאית. אולי זה לא נכון, אבל כך זה נשמע. התחושה הזאת מאוד מקובלת אצל עיתונאים, גם יהודים, כמובן.
בלי קשר לזהות לאומית
העניין הוא שקשה לדעת מה באמת קרה שם. הידיעה ב"הארץ" מבוססת על הגרסה של העיתונאית הפלסטינית. "הארץ" פנה לאל על וקיבל את התשובה הסטנדרטית שהחברה "פועלת על פי הנחיות גורמי הביטחון". אין בידיעה סימנים לכך ש"הארץ" עשה בדיקה משלו, פרט לשיחה, כך עולה מהידיעה, עם קרובים של משעור. כלומר, דבריה הבלתי בדוקים כראוי של אזרחית ערבייה נמצאו ראויים לכותרת הראשית של העיתון. האם אזרח ישראלי היה זוכה לכך? אני מקווה שלא, כי הידיעה כולה לא שווה הבלטה כזאת, בלי קשר לזהות לאומית.
לעומת זאת... האב המתחזה
זה לא שהיו חסרות בעיתון ידיעות שכן היו ראויות להבלטה כזאת. יש ידיעה שגם היא קשורה בעניין הפלסטיני. זוכרים את הילד הערבי שנהרג ב-30 בספטמבר 2000 בקרב יריות בעזה? העולם היה מוצף בכותרות שהילד נהרג מאש חיילי צה"ל. אבי הילד, ג'מאל א-דורא, הופיע כמעט בכל מקום שבו היו מצלמה ומיקרופון, והציג על גופו פציעות שנגרמו לו, לטענתו, באותו אירוע.
זמן קצר לאחר מכן גילה ד"ר דוד יהודה, אורתופד ישראלי, שהוא כבר ראה את הפציעות הללו, כאשר א-דורא הגיע אליו לקבל טיפול לאחר שהוכה על ידי אנשי חמאס. א-דורא הגיש תביעת דיבה נגד הרופא הישראלי. בערכאה הראשונה הוא זכה ברוב קולות. הרופא ערער, ובית המשפט העליון בצרפת זיכה אותו מכל אשמה.
ידיעה קטנה ומוצנעת
הידיעה על זיכוי הרופא הישראלי התפרסמה התמול בעמוד 10 של העיתון, ידיעה קטנה ומוצנעת. כך מפרסם עיתון ידיעות שהוא לא אוהב. האם מוגזם להניח שלו א-דורא היה זוכה בערעור, הידיעה על כך הייתה מופיעה בשכנות למשעור, בעמוד הראשון, בכותרת מאירת עיניים?
האם זכייתו של ד"ר יהודה בערעורו, שהיא בעלת עניין בינלאומי, אינה חשובה לפחות כמו הידיעה על זכייתה (השנויה במחלוקת) של אילנה דיין בערעור נגד סרן ר' - ידיעה שהתפרסמה בהבלטה בעמוד הראשון, וגם הוקדש לה עמוד שלם בעמודי החדשות? מה אתה אומר על זה, ד"ר דוד יהודה?
matigolan@globes.co.il