"היומרה של עיתונאים לשנות את המציאות אינה רלוונטית, שכן סדר היום נקבע על-ידי המנהיגים הפוליטיים. הם מחליטים איזה חוקים יש ליזום או לאיזה מלחמות להיכנס או לא להיכנס. הדבר היחיד שהעיתונאים יכולים לעשות בהקשר הזה זה לדווח על המציאות או לבקר אותה, אבל אין לזה השפעה מהותית על התהליכים הגדולים" - כך אומר פרופ' גדי וולפספלד, מהחוקרים המובילים בעולם בתחום התקשורת הפוליטית, בראיון ל"גלובס" לרגל פרישתו מהאוניברסיטה העברית לאחר עשרות שנות הוראה במוסד.
בתחילת החודש עזב וולפספלד את משכנו ב-30 השנים האחרונות, האוניברסיטה העברית. וולפספלד, שנחשב למרצה מבוקש, אורז את חפציו - רק כדי להניחם במשרד חדש במרכז הבינתחומי בהרצליה. "אני כמובן לא עוזב מתסכול או כעס או משהו דומה. אני מאוד אוהב את האוניברסיטה, אבל זה גם נחמד לבוא לבית-ספר חדש ולנסות לתרום שם ולהרים דברים חדשים", הוא אומר.
אחת הטענות המעניינות שהעלה וולפספלד לאורך השנים היא שהתקשורת אינה משפיעה כלל אלא רק מגיבה למציאות המתהווה. "פיתחתי עיקרון שנקרא פוליטיקה-תקשורת-פוליטיקה, שאומר ששינויים פוליטיים גורמים לשינויים תקשורתיים שגורמים לעוד שינויים פוליטיים".
אחד הדברים המעניינים בתיאוריה הזאת הוא שבניגוד להלכי-הרוח הרווחים, התקשורת אינה יוזמת כלום אלא מגיבה בלבד למציאות הפוליטית. "התקשורת אמנם יכולה להאיץ את התהליכים הפוליטיים הרחבים, אבל לא ליצור אותם", הוא מסביר.
- לפי הטענה שלך, התקשורת בכלל לא מייצרת סדר יום?
"נכון. אבל לא רק סדר יום, היא גם לא יוצרת את המסגור המשמעותי של האירועים. ניקח את הדוגמה של שינוי היחס למיעוטים. התקשורת לא יוצרת פתאום שינוי ביחס למיעוטים, אלא שוב, היא מגיבה. כך לגבי היחס לנשים, לחרדים, לערבים".
- התיאוריה שלך סותרת את הטענה שהתקשורת הישראלית "השמאלנית" מציגה סדר יום שמתאים להשקפת עולמה, ובכך משפיעה על תהליכי רוחב בסדר גודל לאומי כמו הסדרי שלום, מלחמות, מערכות בחירות.
"הסטודנטים שלי תמיד אומרים שהתקשורת שמאלנית. צריך לומר שהתקשורת היא קודם כל היסטרית. התקשורת היסטרית, כי זה טוב לביזנס. אחד התפקידים שלה זה להגיש לנו דרמות מדי יום. במיוחד בישראל. אנחנו כנראה זקוקים לדרמות האלה, כי כנראה שאם אנחנו מתעוררים בבוקר ושום דבר לא קרה, אנחנו מרגישים אכזבה. אנחנו עם מוזר במובן הזה שאנחנו צריכים כנראה דרמה או סכסוך, או איזה ריח של מלחמה באוויר".
לא כועסים - זועמים
פרופ' וולפספלד מסביר כי "יש יחס ניגודי בין צורכי שלום וצורכי תקשורת. מעניין שדווקא ברגע ששלום פורץ באיזשהו מקום, הכתבים בורחים מפניו כמו מפני אש. אין דבר גרוע יותר משלום לעיתונאים. יש מטאפורה שאני אוהב להשתמש בה: לזוג הורים יש שני ילדים - לילד קטן קוראים סכסוכי, ולילדה הגדולה שלומית. סכסוכי, כפי שהשם שלו מרמז, נקלע לצרות כל הזמן, מסתבך במכות בבית-הספר וכך הלאה. הוריו מן הסתם מוזמנים לא פעם לשיחה עם המנהל. שלומית, לעומת זאת, נחמדה, מנומסת, מוצלחת בלימודים וכו'. לא נעים לומר, אבל ההורים אוהבים את שלומית יותר מאשר את סכסוכי, אבל כל תשומת-הלב ניתנת בעצם לסכסוכי. על-ידי כך הם בעצם מחזקים את אותה התנהגות שהם מנסים למנוע".
"ככה זה גם בתקשורת", מסביר וולפספלד, "רוב הכתבים נמצאים במרכז או בשמאל של המפה הפוליטית אבל נותנים את תשומת-הלב דווקא לצד הימין. כלומר לאיומים, למלחמות, לסכסוכים, לאלימות וכו', ועל-ידי כך יוצא שהם מחזקים במידה מסוימת את ההתנהגות הזאת".
לדבריו, אחד התהליכים הבעייתיים של התקשורת נובע מהפיכתה למדיום בידורי. "הדגש בעיתונות הפופולרית, ובמיוחד בישראל, הוא על הסנסציה. והיא אכן פופולרית כי היא נותנת לציבור את מה שהוא רוצה - מלודרמה. כך, חבר כנסת לא 'כועס' על חבר כנסת אחר. הוא תמיד 'זועם' עליו. אין 'בעיות', יש תמיד 'משבר'. לצערי, אחד התפקידים של התקשורת, בין היתר בגלל שיש לה אינטרסים כמו למשל משיכת קהל, זה לקחת תהליכים מסובכים ולהפוך אותם ל'פשוטים' יותר".
האמון במערכת הפוליטית יורד
דווקא אחד השינויים החיוביים שעברו על התקשורת והחברה הישראלית, שהפכה מעיתונות שתמכה בהנהגה בעיניים עצומות כמעט, לעיתונות ביקורתית, הוביל באופן אירוני לרידוד שורות נבחרי הציבור.
"עצם העובדה שהתקשורת עוסקת כיום בלכלוך ובסכסוכים ובשחיתות, מונעת מפוליטיקאים לעשות את הדברים שהם אולי היו עושים לפני 30 שנה. זה שינוי משמעותי מאוד. הרבה אנשים תוהים כיום למה אין לנו מנהיגים כמו שהיו לנו פעם? כמו בן-גוריון או קנדי. אני לא חושב שהמנהיגים האלה היו יותר טובים, אולי ההיפך. אבל ההבדל הוא שהתקשורת אז הייתה הרבה יותר תומכת, התגייסה לטובת השלטון", אומר וולפספלד.
"יחד עם זאת", הוא מוסיף, "היום התקשורת בעצם מנסה להראות את הפוליטיקה כמשהו מלוכלך, משהו מושחת. בעקבות הגישה הסנסציונית הזאת האוכלוסייה משוכנעת שפוליטיקאים הם או טיפשים או מושחתים או שניהם. אף אחד לא מאמין שיש בן אדם שהולך לפוליטיקה כי הוא בסך-הכול רוצה לעזור לחברה, למדינה. התפיסה אומרת ההפך, שהם עושים את זה בגלל הכיסא. אנחנו רואים שבכל מדינות המערב, מאז שהתקשורת הפכה להיות יותר ויותר צינית, האמון במערכת הפוליטית יורד".
- כפועל יוצא מזה, מוטל ספק גם בעוצמתה של החברה?
"בוודאי. דרך-אגב, באופן אירוני, זה גם מביא לחוסר אמון בתקשורת. הציניות חוגגת. לכן זה לא מפליא שיש כל-כך מעט אנשים טובים שרוצים להיכנס לפוליטיקה. אם אנשים פחות ופחות מאמינים שהפוליטיקה עובדת, שהפוליטיקה הוגנת, שיש פוליטיקאים ישרים, אז פחות רוצים להצטרף.
"אנשים 'טובים' בורחים מהפוליטיקה כי הם יודעים מה הם צריכים להקריב כדי להיכנס לעולם הזה. הם יודעים שבמוקדם או מאוחר התקשורת תרד עליהם ותעשה את החיים שלהם בלתי אפשריים.
"השוט שנמצא בידה של העיתונות ומאיים על נבחרי הציבור שחיים בחשש מפני כתבות שליליות אודותיהם או תחקירי עומק, שעלולים להוציא לאור אי אילו שלדים מהארון, לשוט הזה אין בעצם השפעה ממשית על התהליכים הגדולים, המשמעותיים או המהותיים. החלטות מסוג זה הכוללות החלטות כלכליות גדולות, מלחמות וכו' יתקבלו עם התקשורת ובלעדיה. העיתונות כמובן תדווח עליהן ותיווצר דיאלקטיקה מסוימת בעקבות זאת, אבל היא לא תשפיע על ההחלטות שמתקבלות בתוך חדרי השלטון.
"אם אנחנו מדברים על תהליכים גדולים כמו שלום ומלחמה, צדק חברתי, החיכוך בין הדתיים והחילונים, אז התקשורת לא כל-כך משפיעה. שוב, היא יכולה, כפי שאמרתי, להסלים מגמות או להאיץ מגמות - אבל היא לא יכולה ליזום מגמות", מסכם וולפספלד.