שר המשפטים, יעקב נאמן, ונשיאת בית המשפט העליון, דורית ביניש, שוקלים זה חודשים ארוכים אם לפעול להעברתו מכהונתו של שופט בית המשפט לענייני משפחה ברמת-גן, אריאל בן-ארי.
נגד השופט בן-ארי הצטברו מספר תלונות מצד צדדים להליכים שהתנהלו בפניו, שבהן החליט נציב התלונות על שופטים, אליעזר גולדברג, כי מדובר בתלונות מוצדקות. גם ליועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין, הוגשו תלונת בדרישה לחקירה פלילית נגד השופט.
מי שפנה לוינשטיין הוא א"י, אב שהתדיין בפני השופט בן-ארי בנוגע להסדרי ראייה עם בנו הקטין במסגרת הליך גירושים. 16 בקשות הגיש א"י לבית המשפט, בדרישה לקבוע הסדרי ראייה. השופט התעלם מהפניות כולן, למעט אחת - שבה נקבע כי אם האב ימשיך להטריד את בית המשפט, הוא יחויב בהוצאות. החלטתו למחוק את כל 15 הבקשות האחרות נהפכה על-ידי ערכאת הערעור, אך לטענת א"י השופט מתעלם מהנחיות בית המשפט המחוזי.
"אילו שר המשפטים היה ממלא את חובתו על-פי דין", כתב א"י ללשכתו של נאמן, "היה עליו לכנס כבר מזמן את הוועדה למינוי שופטים ולדרוש את פיטוריו לאלתר של השופט בן-ארי, לנוכח העוולות שגרם לבעלי דין ולנוכח ההתעללות, שגרם לבני, שהוא קטין חסר ישע".
לנשיאת העליון ביניש כתב א"י בדרישה שזו תפעל להעברת השופט בן-ארי מכהונתו. לא נמסר מהי עמדתה של ביניש בסוגייה, ואולם לפני כחודש וחצי הודיעה לשכתה כי "המלצת הנשיאה בעניין השופט בן-ארי מצויה לפני שר המשפטים, והיא מקווה שהחלטתו בנושא תינתן בקרוב".
נאמן, משיקוליו שלו, גורר רגליים. השופט בן-ארי אמור להגיע לגיל פרישה בעוד כ-4 שנים, ואפשר שנאמן מאמין שניתן למשוך את העניין עד סמוך למועד הפרישה. בחודשים האחרונים הודיעה לשכתו לא"י כי "בימים אלה מתקיים בירור בעניינו של השופט בן-ארי, והעניין נשקל בכובד-ראש על-ידי הגורמים הרלוונטיים במערכת, הליך הדורש זמן". בהמשך נמסר כי "אנו מטפלים בשקידה בעניין, ואתה מתבקש להתאזר בסבלנות".
מדוברת בתי המשפט, בשם הנשיאה ביניש, לא התקבלה תגובה. מלשכת השר נאמן נמסר כי "השר ממתין לכלל החומרים המתגבשים בעניין השופט בן-ארי, ולאחר שיתקבלו ייבחנו הדרכים לפעול בנושא". על-פי ההערכה, תישקל נקיטת צעדים חמורים נגד השופט.
מלשכת היועץ המשפטי וינשטיין נמסר כי "היועץ המשפטי לממשלה חיווה את דעתו בפני שר המשפטים בעניינו של השופט בן-ארי".
בא-כוחו של בן-ארי, עו"ד אביגדור פלדמן, ביקש שלא להגיב.
דיבידנד במחלוקת
בשנים האחרונות הוחלה בישראל חובת דיווח חשבונאי על חברות ציבוריות, לפי כללי ה-IFRS (התקינה החשבונאית הבינלאומית), וזאת בעיקר נוכח הרצון ליישר קו עם מדינות החברות ב-OECD.
כאשר רואי חשבון עורכים שערוך של השקעות בנדל"ן לזמן קצר, נוצרת דילמה: בעוד שכללי החשבונאות מחייבים להציג השקעות כאלה לפי שווי שוק - מנגד יש להציג את עליית הערך ביתרת העודפים. אלא שמבחינת דיני המס, הרווח טרם מומש, ולכן לא מתחייב הפרש השערוך בתשלום מס, בעת שהוא נוצר, אלא בעת שימומש.
רו"ח מיקי מיכאלוביץ, לשעבר פקיד שומה גוש דן וכיום שותף במשרד עו"ד משה דרוקר, אומר כי לפי דיני החברות וכללי החשבונאות מותר לחלק עודפי שיערוך אלה, חלוקה מותרת, כדיבידנד לבעלי המניות, אם מתקיימים מבחני הרווח ויכולת הפירעון.
ואולם, מקבלי הדיבידנד טוענים כי יש למסות אותם כעת לפי שיעור המס אצל יחידים, דהיינו 20%-30%, בעוד שאצל חברות לא נכלל סכום דיבידנד זה כהכנסה חייבת, על-פי סעיף 126(ב) לפקודת מס הכנסה.
טענת רשויות המס כי דיבידנד, לפי מובנו בפקודה, הוא רווח רק לאחר שעבר מס חברות, ולכן יש לראות בסכומים אלה הכנסה אחרת ולא דיבידנד - ולחייבה במס.
שני פסקי דין משמעותיים ניתנו בבתי המשפט המחוזיים בעניין זה בשנתיים האחרונות. באוגוסט 2010 פסק שופט המחוזי בתל-אביב, מגן אלטוביה, לטובת רשות המסים כי "אין מדובר במיסוי כפול. רווחי אקוויטי שצמחו לחברות משפחתיות צמחו בשל אחזקתם במניות חברה, בעוד חלוקת דיבידנד בידי החברה היא חלוקת רווחי החברה גופה" (ע"מ 1183/05). תיק זה הסתיים בהסכם שומה, שייתר ערעור לבית המשפט העליון.
בתיק אחר פסקה השופטת שולמית וסרקרוג בבית המשפט המחוזי בחיפה בנובמבר 2010 כי "אין בעובדה שחברה כינתה חלוקת רווחים בשם 'דיבידנד', כדי לקבוע את מהות התשלום שבוצע. אם יתברר כי אין מדובר בחלוקת דיבידנד אלא במתן בונוס לעובד, המחזיק גם במניות מיוחדות בה - פקיד השומה יוכל לראות את חלוקת הרווחים כהכנסת עבודה ולמסותם בהתאם" (ע"מ 906/07). על תיק זה הוגש ערעור לעליון (ע"א 2552/11), הקבוע לדיון בנובמבר 2012.
בין חוסר ראיות לחוסר אשמה
בסנגוריה הציבורית סימנו בשנים האחרונות את העיתונות כאשמה האמיתית בחוליים של המשפט הפלילי בישראל. התקשורת היא זו שחוקרת, מאשימה מרשיעה ותולה בכיכר העיר, נכתב במילים אלה ואחרות בדוחות השנתיים של הסנגוריה. הצעות חוק שמטרתן להצר את צעדיה של התקשורת, המסקרת הליכים משפטיים, גובשו ביוזמת הסנגוריה הציבורית או שזכו לתמיכתה הגורפת.
לפני כשבועיים סיימה הסנגורית הציבורית הארצית, עו"ד ענבל רובינשטיין, את תפקידה, ואת מקומה כסנגור הציבורי הארצי תפס ד"ר יואב ספיר. השינוי הזה עשוי לבשר גישה חדשה מצד הסנגוריה הציבורית, מתונה יותר, ביחס לטיפול התקשורתי במשפטים פליליים. אבל אם לשפוט לפי דבריו של ספיר בסוף השבוע בכנס הפורום הפלילי של לשכת עורכי הדין באילת, הדרך עוד ארוכה.
ספיר דיבר על ההבחנה, הבלתי ראויה לשיטתו, שעושה הפרקליטות בין סגירת תיק מחוסר ראיות לסגירת תיק מחוסר אשמה, ובין ההבחנה שעושים בתי המשפט בין זיכוי מחמת הספק לזיכוי מלא.
לשיטתו, זיכוי הוא זיכוי באשר הוא, וסגירת תיק היא סגירת תיק - ומי שהתיק נגדו נסגר או שזוכה בבית משפט זכאי להתהלך ללא כתם של עננה פלילית.
זו עמדה לגיטימית כמובן מצד הסנגוריה הציבורית, אלא שספיר ממשיך ומפנה אצבע מאשימה כלפי העיתונות, על שהיא מדגישה את ההבחנות הללו.
הבעיה, כך נראה, טמונה בחוסר הבנה מצד ספיר, באשר לתפקיד השונה של העיתונות, המסקרת הליכים פליליים נגד נושאי משרות ציבוריות, ביחס לתפקידה של מערכת המשפט הפורמלית. בעוד שתפקיד המשפט הפלילי הוא להגדיר נורמות רצפה מינימליות, ולקבוע אם החשוד או הנאשם עמד בנורמות אלה, הציבור - והעיתונות כשליחתו - חייבים לדרוש נורמות התנהגות גבוהות יותר מבעלי התפקידים הציבוריים. גם זיכוי או סגירת תיק עשויים שלא להספיק. ההבחנות בין עילות הסגירה או הזיכוי השונות הן אולי סופו של ההליך המשפטי, אך לא של הדיון הציבורי המתבקש.
מחר (ג') תישא שופטת בית המשפט העליון בדימוס, אילה פרוקצ'יה, הרצאה בעניין זה באוניברסיטת בר-אילן, לרגל צאת ספרה של ד"ר ענת פלג, "דלתיים פתוחות". מעניין איזו גישה תנקוט השופטת ביחס לסיקור הליכים משפטיים בתקשורת.