ציפי לבני לא אוהבת ששואלים אותה על מורשעיה. בראיון (ארוך מדי) לעיתון "הארץ", היא נשאלה על צחי הנגבי ועמרי שרון, שחברו אליה למאבק הפריימריס, וכנראה גם לאחר מכן.
המראיינת שאלה אותה את השאלה המתבקשת על עובדת היותם של השניים מורשעים בעבירות הקשורות לעבודתם הציבורית בחיים הפוליטיים. האם ראוי שמורשעים יחזרו לחיים הציבוריים? - זאת לא הפעם הראשונה שהשאלה מוצגת ללבני, גם לא השביעית. אבל התשובה שלה היא זהה, היא לא שינתה בה דבר, ובוודאי לא שכללה אותה. היא חושבת שזה בסדר גמור, אפילו גמור מאוד.
כל מקרה לגופו?
הנימוק שנותנת לבני לעמדתה הוא שכל מי ששילם חובו לחברה, ורוצה לבוא לעזור לה, ברוך הבא. לבני רחוקה מלהיות לבדה בעמדה זו שהיא מאוד נפוצה במחוזותינו, למרות שהיא מופרכת על פניה.
נניח שמדובר באנס ש"שילם את חובו", אז הוא ראוי לכל תפקיד? או גנב, או מכה נשים וכיו"ב. לבני נשאלה כיצד תנהג אם אברהם הירשנזון, שר האוצר לשעבר, ירצה לחזור לאחר שייצא מהכלא. היא אמרה שאינה מוכנה לענות על שאלות היפותטיות. מתשובה זו ניתן להבין שלא מדובר בעיקרון, אלא כל מקרה לגופו. שזה מסבך עוד יותר את הנושא, וללא ספק מסבך הרבה יותר את לבני עצמה.
חוב שלא ניתן לשלמו
עדיין לא השתרשה אצלנו ההכרה שכאשר מדובר בחיים הציבוריים, אין דבר כזה שנקרא תשלום חוב לחברה. אדם שהורשע בדין, על כל עבירה - אינו יכול לחזור לחיים הציבוריים, נקודה. למה? - תשובה על כך אנחנו מקבלים מדי פעם ממדינות אחרות, קצת יותר מתקדמות מאיתנו בתחום ההיגיינה הציבורית והשלטונית. אני ממליץ ללבני לעקוב בעיון ובעניין אחר התפטרותו של נשיא גרמניה.
כריסטיאן וולף מונה-נבחר לנשיאות על ידי הקנצלרית אנגלה מרקל, כלומר מעמדו הפוליטי היה איתן.
בחודשים האחרונים הופיעו בעיתונות ידיעות על חשדות למעשי שחיתות של האיש. הלוואה מפוקפקת, הטבות מס מוסתרות - לא מעשי פשע מצמררים, למעשה מעשים פחות רציניים, בוודאי מבחינה ציבורית, מאלה שעליהם הורשעו עמרי שרון וצחי הנגבי.
לא משנה מה אומר "העם"
וולף גם לא הורשע, אפילו לא הוגש נגדו כתב אישום. אבל הוא מצא לנכון להתפטר. הנימוק שנתן להחלטתו הוא הדבר שאותו צריך ללמוד ולשנן אצלנו. "אני מרגיש", אמר הנשיא המתפטר, "שאיבדתי את אמון העם". הוא יכול היה לומר שהעם יאמר את דברו בקלפי, כפי שעושים אצלנו. אבל לא. כי המשמעות של דבריו ומעשהו היא שלא משנה מה אומר וחושב "העם", הוא, הנשיא, חושב שאינו ראוי לאמון העם. זו, לדעתי, המשמעות.
את מבינה, לבני? איש ציבור יכול לשלם את חובו לחוק, למשפט, לחברה, אם את מתעקשת. אבל איש ציבור צריך שיהיה ראוי לאמון. והדבר הזה הוא לא עניין לסקרים, אלא לערכי מוסר.
מעלת באמון הציבור פעם אחת, אתה לא רשאי לצפות ולקוות לקבלו חזרה. ואת, לבני, וכל האחרים החושבים כמותך, אינכם רשאים, מבחינה מוסרית וערכית, להחזיר לאנשים כאלה את האמון שבו מעלו.