נמאס לך לשלם יותר עבור "פסק זמן"? לחץ לייק.
נמאס לך שגונבים אותך ב"טעמי"? לחץ לייק.
נמאס לך ששודדים אותך ב"אגוזי"? לחץ לייק.
נמאס לך מזה שהאמריקנים משלמים בזול ואתה אוכל אותה ביוקר? לייק, לייק, לייק. אול יו ניד איז לייק.
שיחקת אותה בגדול, אח שלו. עכשיו אתה מהפכן. מהפכן פייסבוק.
נתת להם ב-Like. הראית להם מה זה ב-Wall. דפקת חתיכת Status. עשית לחברים Share. והבאת Comment אחו שלוקי. שילמדו שם, בשטראוס, שאתך לא מתעסקים. שיש גבול לכל תעלול. ואם הם לא מבינים כוח, אז נפעיל עוד כוח. אולי אפילו נדבר על זה מחר בעבודה. או ביום שישי אצל ג'קי.
כשהמזגן פועל, כשהנשנושים על השולחן, ולא צריך לצאת החוצה, כי מה יש לי לחפש שם בחוץ? קר שם בחוץ. פברואר. חורף. החזאי הבטיח גשם. מה אני, הומלס? מובטל? מאהל? אני מעמד ביניים. מרכז המפה. צ'ה גווארה עם צעיף, שחס וחלילה לא נחטוף איזה צינון.
את מחאת הקוטג' מהקיץ החליפה מחאת "פסק זמן" של החורף. בינתיים, זה נראה טוב. אפקטיבי. תכליתי. עובדה, מניית שטראוס ירדה אתמול (א') בבורסה ב-3.5%. החברה, מעריכים אנליסטים, איבדה כ-170 מיליון שקל מערכה. והכול בגלל פייסבוק. המציאות החלופית השפיעה על המציאות הממשית.
ככה התחילה גם מחאת הקוטג'. המחיר ירד ל-5 שקלים, שניים ב-10 שקלים. הרגשנו חזקים. חברתיים. מעורבים. התקשורת הייתה בצד שלנו. ואז הם העלו את המחיר ל-5.90 שקלים, כבר אין שניים ב-10. המחירים שוב המריאו, ואיציק אלרוב נעלם, לקח פסק זמן. וחזר. עם פסק זמן. בפייסבוק. בחייך, תעשה לו לייק. זה חשוב. זה עובד.
הכול בעצם צרות-עין
בקיץ המחאה הייתה ברחובות. 450 אלף איש יצאו להפגין בעד צדק חברתי ונגד הטייקונים, שזה אומר מה שזה אומר, הם בטח הבינו למה הם הפגינו. ואז נפתחה שנת הלימודים, הסטודנטים נעלמו, ואז הגיעה המשטרה, האוהלים הועלמו, ועכשיו חורף, פברואר, החזאי הבטיח גשם, ודפני ליף בדיוק טסה לחו"ל.
מחאה בפייסבוק זה טוב ויפה, אבל נוחות לא מייצרת שינוי, ופחדנות לא מרתיעה את השלטון. הסיפור הוא כנראה קצת יותר עמוק: משתמשי הרשתות החברתיות הם בני המעמד הבינוני והמעמד הבינוני-הגבוה והמעמד הגבוה-גבוה. יש להם כסף פנוי, לא רע להם בחיים, הם לא נלחמים על הלחם והחלב והביצים ומוצרי היסוד של בני המעמד הנמוך.
הם לא חיים בהישרדות יומיומית. בפחד. באימה מהבלתי נודע. יש להם זמן לפנק את עצמם בפסק זמן. במקום להפגין סולידריות עם החלשים והנזקקים. במקום להפגין, הם מפנקים את עצמם במחאה חלבית, נעימה לחיך. כזאת שלא תרעיד את אמות הסיפים. כזאת שלא תייצר מהפכה של ממש. כי הם לא מעוניינים במהפכה של ממש. הם לא רוצים שהשיטה תשתנה. הם חלק מהשיטה. הם השיטה.
מוחי הפייסבוק, הפסק זמן, האגוזי והשוקולד לא רוצים מדינת רווחה, ואל תבלבלו להם את המוח עם סוציאל-דמוקרטיה. כל מה שהם באמת רוצים זה לא לצאת פראיירים מול האמריקנים, האנגלים, הצרפתים והגרמנים, שמשלמים פחות, הרבה פחות, על אותו מוצר בדיוק.
בקיץ, אומרים, תשוב המחאה לרחובות. הסטודנטים ייצאו לחופשה, דפני תחזור מחו"ל, ו"האח הגדול" יסיים עונה. יהיה המון זמן פנוי לשחק בכאילו. כאילו אכפת לנו. כאילו מרדנו בממסד. כאילו הורדנו את הטייקונים על הברכיים. כאילו עשינו משהו בחיים הבינוניים שלנו.
אבל לא באמת. לא באמת יצרנו פה מדינה טובה יותר, הוגנת יותר, מוסרית יותר, שוויונית יותר. מפני שאנחנו לא רוצים מדינה כזאת. אנחנו לא רוצים שלאחר יהיה מה שלנו יש. אנחנו לא רוצים שירוויח כמונו. אנחנו מקנאים. בו. ובאמריקנים. ובאנגלים. ובצרפתים. ובגרמנים.
אז הכול בעצם עניין של צרות-עין, מה?