רעב. כאב. תשוקה. זעם. אמונה. עדינות. והשלמה. הדרך שעשינו. מאיפה יצאנו. ולאן הגענו. זהו הפסקול שלנו. אלה הם חיינו. הביטוי הנעלה של הישראליות. בעברית.
בזמנים שבהם גילה אדרעי מוועד עובדי הרכבת, מזרחית, בועטת בממסד, ואבו סובחי מקבוצת הכדורגל בני לוד, ערבי, משתלח בלי פחד באוהדי בית"ר, מורד שלישי, אחד עם רקורד מוכח של סערות תקשורתיות, כזה שמביט לך בלבן שבעיניים, עוטף בחמלה ובקלידים את התחנה הבאה שלו במסע. לא תמצאו אצלו שירים פוליטיים או מסות על קונפליקטים, הוא לא מחפש לריב ואפילו לא צועק, אבל שלא יהיה ספק, עמיר בניון לא איבד כהוא זה את החדות, את האנרגיה, את החיפוש, את ההתבוננות, את האכפתיות, אינו מעז לשקוע בבורגנות רגועה או מוותר לעצמו, ולנו, על דבר, תשכחו מזה. גם אם כותרת אלבומו החדש, "עץ על מים", עשויה לסמל את המשפחתיות והחיבור לאדמה, האיורים המקסימים (של גבריאלה ברוך) מזכירים מאד ספרי ילדים, וההפקה המוזיקלית (ליאור שושן ואודי תורג'מן) עשירה, עמוסה, גדולה מהחיים - בניון נותר רזה, מסוגף, בהיר ומחויב למטרה: להעיר אותנו.
סטירה נעימה למגע
צלצול ההשכמה מגיע בדיוק עכשיו, רגע לפני שנשכח שהאח הגדול הוא רק תוכנית, הכסף שאנו סוגדים לו אירעי והכוח לשנות סדרי עולם נמצא אצלנו. לא כל-כך קל להתעורר, אבל סטירת הלחי יכולה להיות נעימה למגע. כשאורגן ההמונד של פרוקול הארום פוגש את המלכותיות של אום כולתום.
כשהאירופאיות הנוצצת של מייק ברנט מתכתבת עם הדיוק השורשי של נעמי שמר. כשג'ז אמריקאי מתוחכם מתרוצץ בין סלסולים ערביים בני המזרח התיכון. כשרוק קצבי, קדחתני, יוצא לדרכו בין בלדות לופתות, עזות מבע. כשעמיר בניון מאגד את הכול לכדי 13 שירים עליו, עלינו, אשתו מרים כתבה חמישה מהם, מי כמוה מכירה אותו היטב, שמה מלים בפיו, מי כמוהו יודע כמה היא יודעת להעביר את מה שרצה לומר. ורוגע אביבי מתעטף בקדרות חורפית. ושמי עופרת מתכהים כשהרוח נושבת לפנות ערב. ולתוך האהבה העמוקה, הזוגיות המתמשכת, המשפחה שהקימו, מתפרצות המחשבות, דוהרים ההרהורים, מצטרפים הטיעונים, מגיעות ההתלבטויות, שבה ונחשפת הכמיהה למי שהוא, למי שתמיד היה, למי שאולי יהיה: אדם חופשי.
בין הרגשנות לנשכנות. בין הפומפוזיות למדרכה. בין רום הגג לריסוק האיברים. שם, מעבר לפאתוס, תמצאו שורות של מאבק פנימי. רגעים של זעקה מוכרת. בתוך הקול שמתגבה תחושו ברעד המתגבר. בניון מציג, באומץ, ובתבונה, גבריות שונה, מתקדמת: כזו שאינה מתביישת בעצמה, שמסכימה להראות את עצמה, פשוטה בתכלית, מורכבת עד בלי די, נקרעת לגזרים, מחוברת ויודעת מי שהיא, חוקרת וחופרת בין הנקביות לזכריות, עיקשת, ברורה, ואינה מרפה. אף פעם.
במקום שבו למדנו להסתנוור מהאור, שבו נתנו לאחרים לשטוף את מוחנו, שבו נטשנו את עצמנו לאנחות, שהסתפקנו במועט, שאיבדנו את כל מה שאנחנו זקוקים לו, הדיסק החדש של עמיר בניון, זה עם הציור של העץ, הקירח מעלים, פשוט האיברים, עשוי לגרום לנו להביט במראה. עשוי להזכיר לנו. עשוי לרומם אותנו. עשוי לגעת בנו. כמו שיצירה, כמו שאמנות, אמורה לעשות.
עמיר בניון - עץ על מים. נבל עשור ליצירה ישראלית. 45 דק'