מותו של אלי הורביץ, לפני כשלושה חודשים, הותיר את בני משפחתו עם שאלה מטרידה וכואבת: האם אפשר היה אחרת? האם הורביץ - מנכ"ל ויו"ר טבע האגדי, תעשיין מיתולוגי ומבכירי המשק הישראלי - שנלחם בשנתיים האחרונות במחלת הסרטן והחלים, היה צריך למות מזיהום בליל ה-21 בנובמבר?
השאלה הזאת אינה מרפה מבתו הבכורה, ורד שליו-הורביץ. היא משחזרת את הימים האחרונים לחייו, את הטיפול הרפואי שקיבל בבית החולים שיבא, ואת תחושות הכעס והעלבון ממותו, וגם ממה שקרה אחר כך. "אבי פשוט לא טופל. לא כמיוחס ולא כחולה רגיל", היא אומרת בראיון ל-G. "הטיפול שאבא קיבל במחלקה הפנימית היה גרוע בכל הרמות - רפואית ואנושית".
סיפור מותו של הורביץ הוא לא רק סיפור על מערכת הבריאות בישראל, אלא גם סיפור על עקרונות ועל ערכים. על אנשים שמוכנים להילחם בעבורם למען הכלל, ועל כאלה שלא רוצים לשמוע. הוא גם סיפור על תרבות הספינים ועל כך שאף שמותו של הורביץ הציף בעיות קשות ויומיומיות בבתי החולים, היה מי שדאג שהציבור יתפוס אותן בפריזמה שונה ויאבד עניין בסוגיה ציבורית ראשונה במעלה.
רבים מתקשים להאמין לטענתה של שליו כי הורביץ לא ביקש טיפול מיוחד, וגם לא קיבל אותו. הם גם לא מאמינים לטענותיה שאביה קיבל טיפול רשלני וספג יחס משפיל כחולה וכקשיש. "נראה להם יוצא דופן שאבא לא זוהה, ולצורך העניין היה בוזגלו מבוגר שהגיע לבית החולים", היא אומרת, ומדגישה שוב ושוב כי זה אינו העיקר מבחינתה; מלחמת הגרסאות והאינטרסים שהתחוללה לאחר מותו דחקה לשוליים את המסר העיקרי שלה: אתמול זה קרה לאלי הורביץ, מחר זה עלול לקרות לכם. "לאבי כבר אי-אפשר לעזור, אבל ברגע זה יש אנשים אחרים שסובלים בדיוק מאותם כשלים, ולהם אפשר לעזור", היא מדגישה. "המלחמה הזאת היא לא מלחמה פרטית שלי. היא מלחמה של כולנו - למען הורינו, סבינו וילדינו. אסור לוותר".
קריאתה של שליו למאבק ציבורי לשינוי במערכת הבריאות נפלה על אוזניים ערלות, ונראה שלא במקרה; סימנו אותה כעשירה, כמפונקת, כנאיבית, כמי שמסרבת להשלים עם המציאות ומחפשת נקמה, וככזאת דבריה אינם ראויים להתייחסות. אך אין דבר רחוק יותר מהמציאות: בחודשים האחרונים ניהלתי שיחות טלפוניות רבות עם שליו ונפגשתי עמה בביתה, ואין לי ספק שיותר מכול היא הייתה רוצה לחזור אל אלמוניותה, אל חייה הפרטיים, ואל הספר שהיא עמלה באוקספורד על סיומו. החשיפה שקיבלה עד כה הייתה די והותר מבחינתה. ולמרות זאת, מקנן בה גם הצורך שהאמת תצא לאור, ובעיקר שיופקו הלקחים. את השורשים לכך ניתן למצוא, בקלות רבה, בתחנות רבות בחייו של אביה, שדרש יושר בלי פשרות ונלחם על אמונותיו.
לנפץ את הממלכתיות
האלפים שהגיעו להלווייתו של הורביץ בקיבוץ גבעת השלושה, וביניהם בכירי המשק ושרים בממשלה, לא יכלו לצפות את כדור השלג שהחל להתגלגל באותו המעמד; שליו הספידה את אביה ולא היססה לנפץ את האווירה הממלכתית.
לילה קודם לכן התקשתה להירדם. עד ארבע וחצי לפנות בוקר התלבטה עד שקיבלה את ההחלטה לדבר. "בשעות ערותך האחרונות ראית את פניה המכוערים של המדינה שאהבת, וזה רודף אותי", אמרה בהספד. "במשך שעות ארוכות המתנת שיגיע רופא למחלקה שבה שהית, ומצבך הלך והידרדר. ספגת עלבונות ואיומים מאח אטום לב. שיירה ארוכה של רופאים הגיעה בסוף, אבל אז היה כבר מאוחר; הונשמת והועברת במצב נוראי לטיפול נמרץ, ואנשים נפלאים טיפלו בך ונאבקו על חייך שבעה ימים. אבל איפה היה הרופא האחד שצריך היה להיות שם בשבילך באותן שעות קריטיות? איך הוא נושא את פניו היום? ואיך השחיר כך את פניהם של האחרים העוסקים במלאכה הזו כבמלאכת קודש? האטימות הזאת חייבת להיפסק. אבל אני גם זוכרת את האופטימיות שבך ואת האמונה שאפשר לשנות הכול במדינה הזאת, ולכן אני אומרת את הדברים האלה. מתוך תקווה, לא מתוך ייאוש".
מי שנחשפו לדברים, וככל הנראה מדובר בחלק לא מבוטל מאזרחי המדינה, נחלקו לשניים; אלה ששיבחו אותה על אומץ לבה ואלה שתהו אם יצאה מדעתה. אלה וגם אלה אינם מעניינים אותה; החלטתה של שליו, ד"ר להיסטוריה ואם לשלושה, לנפץ את חומת הפרטיות שהקפידה להתנהל מאחוריה עד מותו של אביה ולהביא על עצמה חשיפה אדירה ושנויה במחלוקת, הייתה נגזרת של תחושת שליחות. אבא שלה, היא בטוחה, היה עושה את אותו הדבר בשבילה.
כדי להבין את הרקע, צריך לחזור מעט אחורה, לתקופה האחרונה בחייו של הורביץ. בנובמבר לפני כשנתיים וחצי נמסר להורביץ כי חלה בסרטן בלוטות הלימפה. הוא המשיך לשמש יו"ר פעיל של טבע, חברת התרופות המשפחתית, שאותה הפך לחברה הישראלית המצליחה בהיסטוריה, ובמקביל עבר טיפולים. עד מהרה הבין שלא יוכל לעשות את שני הדברים גם יחד, ובמארס 2010 הודיע על פרישתו מראשות הדירקטוריון. לטיפולים בשיבא הגיע מלווה באשתו דליה או באחד משלושת ילדיהם - ורד, 57, חיים, 51, ודפנה, 46. הוא גם בילה זמן רב עם תשעת נכדיו. את המאבק בסרטן הגדיר כ"מבחן האולטימטיבי של לחיות או למות" ולמשפחתו הודיע שהוא מתכוון לנצח. והוא אכן ניצח כשהמחלה נסוגה.
החודשים שקדמו למותו היו טובים עבורו. אחרי שהחלים מהסרטן, הוא רצה לבלוע שוב את החיים. הוא היה אופטימי מאוד, רקם תוכניות, השתתף באירועים, ובפסח הקרוב תכנן לחגוג את יום הולדתו ה-80.
ואז הגיעה פרוצדורה רפואית מסוימת בבית החולים שבמהלכה ככל הנראה לקה בזיהום. ימים ספורים לאחר ביצוע הפרוצדורה הוא חש ברע והגיע למיון בשיבא. הוא הועבר למחלקה פנימית ו', שם הידרדר מצבו עד שהורדם, הונשם והועבר למחלקת טיפול נמרץ. אחרי שבוע נפטר. "אבא לא נפטר ממחלת הסרטן שממנה הוא החלים, אלא מאלח דם", מספרת שליו. "כל הסימפטומים, מתברר, היו כבר כשהגיע לחדר המיון".
"לא הספקתי להיפרד, לומר לו שלום", סיפרה אלמנתו דליה לידיעות אחרונות. "הוציאו אותנו מהחדר, וכשחזרנו הוא היה מורדם ומונשם. מזה הוא כבר לא יצא. ביקשתי להישאר איתו לבד. אני והוא, בחדר, לבד. אמרתי לו שכולם סביבו. דיברתי על אהבתי אליו. על השנים ביחד. על הפחד. אני לא חושבת שהוא שמע אותי".
רוטשטיין והאיגרת
יום שישי, בוקר לאחר ההלוויה. דירתם של דליה ואלי הורביץ, בבניין צנוע ומשותף ברמת השרון, היה גדוש מנחמים. גם מנהל המרכז הרפואי שיבא, פרופ' זאב רוטשטיין, הגיע. הוא ישב עם בני המשפחה, האזין לטענותיהם ושאל שאלות. מה היו הטענות? "הגרוע מכול הוא שאבי בכלל לא קיבל טיפול במחלקה, ולא הגיע רופא לראותו", אומרת שליו בראיון ל-G. "האח היחיד שאפשר היה לדבר איתו לא קרא לרופא, אפילו שפעמים רבות התבקש לעשות זאת והתנהג בצורה משפילה".
המשפחה נפרדה מרוטשטיין בציפייה שיערוך בדיקה מקיפה, אבל עוד באותו יום ציפתה להם גלולה מרה. לטענתם לא ידעו שזמן קצר לפני שהגיע לשבעה, באותו בוקר, שלח רוטשטיין איגרת מיוחדת ל-7,000 עובדי בית החולים, שבה הגיב לטענות הקשות שהטיחה שליו במוסד, וזאת בהמשך לבירור טלפוני שערך (תגובתו של רוטשטיין במסגרת בהמשך הכתבה). "ידידיי השיבאים", כתב, "נותרנו אמש המומים וכואבים למשמע טענותיה הקשות של ורד... מן התחקיר המהיר והחלקי שביצענו לא עולה כשל בשרשרת הטיפול... עשינו למענו כל מה שאנחנו יכולים, והענקנו לו את כל היכולות המקצועיות והאנושיות שניתן היה לתת".
עוד כתב כי "בביקור הרופאים בשעה 3 אחר הצהריים מצבו המשיך להיות שפיר... לפנות ערב חלה הרעה פתאומית במצבו של הורביץ. האח ששמר עליו אבחן שחומו עולה והחל בטיפול ראשוני. הוא התבקש על-ידי בני משפחתו של אלי לקרוא לרופאים. באותה העת היו הן מנהל המחלקה והן הרופאה התורנית עסוקים בטיפול חירום בחולה אחר ששהה במחלקה בחדר טיפול מוגבר. האח הסביר זאת לבתו של אלי, אך דבריו לא נפלו על אוזניים קשובות ויצרו מורת רוח".
מצב שבו חולה אינו נבדק על-ידי רופא במשך שעות הוא לא דבר יוצא דופן בחיי מחלקה פנימית עמוסה, ויש לומר שהרופאים והאחיות הם הראשונים לזעוק את הזעקה, ובחודשים האחרונים ביתר שאת. אולם, שליו טוענת כי לציבור אסור להסכים למצב הזה: "היעדר רופא ממחלקה פנימית במשך לפחות שש שעות הוא דבר שאסור לחברה בישראל להסכים לו בשום מקרה. שום תירוץ - החייאה של אדם אחר ואפילו לא שביתת רופאים - איננו קביל. צריך להיות רופא תורן, ואם זה עסוק, אז יש להזמין כונן, סגן מנהל מחלקה או אפילו את מנהל המחלקה במקרה שמצבו של חולה מחמיר וכל אלה עסוקים. אדם מגיע לבית חולים על מנת שיטפלו בו רופאים ואחיות, בהיגיינה סבירה, ובכבוד שמגיע לכל אדם באשר הוא אדם. בכל התחומים האלה כשל הטיפול באבי".
כפי שרוטשטיין בוודאי הניח, האיגרת פרי עטו התעופפה במהירות לכלי התקשורת ופורסמה בהרחבה. ואם למשפחה הייתה תקווה שאחרי השיחה עמה יפרסם מנהל שיבא הודעה נוספת שלפיה ימשיך ויבדוק את המקרה - תקוותה התבדתה.
לא בטוח שרוטשטיין היה מוכן למהלך הבא: הודעה לתקשורת שפרסמה שליו במוצאי שבת, שבה קראה להקמת ועדת בדיקה אובייקטיבית. "תיאור השתלשלות העניינים, כפי שמופיע באיגרת, אינו משקף את המציאות של אותן שעות קריטיות במחלקה פנימית ו'", כתבה. "אני מאמינה שהקמת צוות בדיקה חיצוני, שיבדוק את הנושא ללא משוא פנים, תהיה דרך הולמת יותר מבדיקה שטחית שכזו לחשיפת האמת והפקת הלקחים המתחייבת. לצערי ולכאבי, אבי לא יחזור לחיים, אולם תקוותי היא שמקרים כאלו של התנהגות כושלת והתייחסות בלתי אנושית של הצוות הרפואי לאדם מבוגר, לא יישנו בעתיד".
במהלך השבעה, ואף בשבועות שלאחר מכן, ניגשו אל שליו מנחמים רבים. הם סיפרו לה על מקרים שבהם הם או מי מבני משפחתם אושפזו בבתי חולים. הם סיפרו לה על תחושות של זעם, חוסר אונים והחמצה. על מטופלים כנועים, שחוששים להרגיז את הצוות הרפואי ולתבוע יחס או טיפול טובים ומהירים יותר; על כך שממקום משכבם במיטות האשפוז, אנשים הופכים לקטנים. בין הדוברים היו גם אנשים בכירים במשק, שלא חסרים להם כוח, השפעה, פרוטקציה או כסף. אז מה עשיתם, שאלה אותם שליו. שתקנו והדחקנו, ענו לה.
למען מי יבדוק מבקר המדינה?
שליו יכולה הייתה לנהוג כמנהג הרוב ולשתוק, אבל היא סברה שאת התחושות האלה צריכים לשמוע קובעי המדיניות והעבירה את תלונתה לערכאות אחרות. "פניתי למשרד הבריאות על מנת שיבדוק את הנושא הספציפי של אבי, וגם למבקר המדינה, על מנת שיבדוק את ההיבטים הכלליים יותר מנקודת מבטו של החולה, ועל מנת שחוויות שאנחנו חווינו ואחרים חווים - בתחום הרפואי ובתחום כבוד האדם - יפחתו, ועם הזמן ייעלמו כליל", היא מספרת.
מבקר המדינה מיכה לינדנשטראוס זימן אותה לפגישה. הוא מכיר היטב את מצבם העגום של חדרי המיון ושל המחלקות הפנימיות: רק במאי האחרון פרסם דוח חמור בנושא, שבו נכתב כי כמעט אין מחלקה פנימית שמאוישת כנדרש. בדוח אף צוטט מנכ"ל משרד הבריאות, פרופ' רוני גמזו, באומרו: "הסיטואציה במחלקות הפנימיות אינה מתאימה לשנת 2010, והחוסר במערכת פוגע פגיעה של ממש בחולים... כל יום נפגעת איכות הטיפול בחולים, עד כדי איבוד חיים". בוועדה לביקורת המדינה של הכנסת, שהתכנסה לאחר פרסום הדוח, דובר על מצב הרפואה הפנימית בישראל כעל אסון לאומי, ונשמעה ההערכה כי 1,500 איש בישראל מתו ב-2010 כתוצאה מזיהומים.
הפגישה במשרד המבקר הייתה ארוכה מאוד ונשמעו בה דברים קשים. "מבקר המדינה אמור לבדוק בדיוק את ההיבטים הכלליים האלה: נהלים, זמני המתנה, כבוד האדם ועוד", מציינת שליו. "כל אזרח רשאי לפנות למבקר. זהו אחד הכלים הדמוקרטיים החשובים ביותר, שהשופר שלו וכוחו הוא התקשורת. יש הרבה דברים שאפשר לעשות - לקבוע נהלים, למשל, ולא נחוצים תקציבי עתק עבור זה".
שליו מדברת, למשל, על כך שאם בתי החולים יחויבו לפרסם את מצב התפוסה, את מצבת כוח האדם ואת שיעור הזיהומים במוסד, כל מטופל יוכל לבחור לאיזה בית חולים פניו מועדות. נוהל נוסף שעשוי להקל, ושקיים במדינות אחרות, קובע שכל חולה שמגיע למחלקה יעודכן בשמו של הרופא האחראי עליו באותה משמרת. לדברי שליו, עד היום המשפחה אינה יודעת מיהו הרופא שהיה אמון על הטיפול באביה בשעות הגורליות.
בסיום הפגישה החליט המבקר כי משרדו יבדוק חלק מן הטענות שהועלו. הדיווח בתקשורת על הפגישה בין השניים הביא למבול תגובות, פופוליסטיות ומתלהמות. פרשנים, כתבים ומאות טוקבקים גרסו כי לינדנשטראוס הוא מבקר למיוחסים, ותהו אם ימצא זמן להיפגש באופן אישי ומיידי גם עם אזרחים פשוטים שמערכת הבריאות מיררה את חייהם. גם שליו קיבלה מנה: כתבו שמעשיה מוכיחים "פינוק, חוצפה ישראלית"; שפטו אותה על כך ש"חיסלה חשבונות מעל הקבר של אבא שלה"; החליטו כי "אלי הורביץ היה איש גדול שגידל משפחה קנטרנית ויהירה", ואפילו העירו: "חוצפה, ירשו מיליונים ולא שכרו לו רופא צמוד".
מעטים, אם בכלל, סברו שזאת הזדמנות. שטוב עשתה שליו, שהציפה מציאות איומה והעלתה אותה על סדר היום. שדווקא בגלל כוחה הציבורי של המשפחה אולי יש סיכוי לבדק בית לטובת כולם. יותר מכל ועדה ממשלתית נטולת שיניים; יותר מכל דיון עקר בכנסת. במקום זאת, לימדו אותה שיעור על שנאת עשירים וסימנו אותה כאויבת.
פרטיות בסגנון שיבא
בחינת האיגרת שכתב פרופ' רוטשטיין מעלה תהיות רבות. מנהל בית החולים גולל בה מידע רב על אודות מצבו הבריאותי של הורביץ. בין היתר הוא כתב על מחלת הרקע שלו, על הטיפול באמצעות "לקיחת תרביות, מתן אנטיביוטיקה וטיפול תומך", על חום גופו שעלה, ולבסוף על כך ש"גל נוסף של התפרצות זיהומית דרדר קיצונית את מצבו".
מעבר לשאלת המציצנות מעצם חשיפת הפרטים, עולה החשש כי מדובר בהפרה לכאורה של חוק זכויות החולה, שמעגן את זכות הסודיות הרפואית והקובע כי "מטפל או עובד מוסד רפואי ישמרו בסוד כל מידע הנוגע למטופל". החוק מפרט את המקרים שבהם יכול מוסד רפואי לפרסם את הפרטים: מהסכמת המטופל או משפחתו ועד אישור מיוחד של ועדת אתיקה. הסעיפים הללו לא כוללים הודעות חריגות, עם כף גדושה של יחסי ציבור, מטעמו של מנהל בית החולים.
עו"ד יראון פסטינגר, המתמחה ברשלנות רפואית, מציין כי אינו מכיר את פרטי המקרה, אך אומר כי "הגנת הפרטיות וחיסיון רפואי הם מיסודות הרפואה. גם אם יש טענות פומביות נגד המוסד הרפואי והוא הושמץ, מנהל בית חולים לא יכול לעשות דין לעצמו ולחשוף מידע אישי".
הנושא הבעייתי השני שעולה מן האיגרת הוא הצהרתו של רוטשטיין בריש גלי על טיפול VIP שמתקיים בבית החולים שבניהולו. "לדאבוני, כמנהל המרכז הרפואי נבצר ממני ללוות את אלי במהלך אשפוזו כפי שאני נוהג תמיד לעשות במקרים דומים, וזאת עקב היותי מאושפז במחלקה הנירוכירורגית לביצוע ניתוח גב", כתב. "ואולם, עוד קודם שנותחתי הבטחתי לחתנו של אלי שסגן מנהל בית החולים הכללי, פרופ' ארנון אפק, ילווה באופן אישי את הטיפול באלי ואת בני משפחתו שלצדו. וכך היה". הוא אף ציין כי הורביץ ביקש: "'טפלו בי כמו בכל חולה אחר, אני איש רגיל'. למרות זאת נערך הצוות לטיפול מיוחד באלי, ידיד קרוב שלנו".
תרבות הפרוטקציה מושרשת כל-כך עמוק בבתי החולים עד שספק אם מישהו, ואפילו רוטשטיין עצמו, זוכר כי חוק זכויות החולה אוסר במפורש על אפליה במוסדות רפואיים. רוטשטיין פשוט הצהיר זאת בפומבי, והתקשורת התנפלה כעל מוצאת שלל רב. שליו, לעומת זאת, גורסת כי מדובר בספין מתוכנן היטב. "כל עניין המיוחסים שהועלה על-ידי מנהל בית החולים מפתיע במיוחד, וזו הייתה פשוט פעולת הסחה מהכשלים", היא טוענת בראיון.
ומה היה חלקו של פרופ' אפק בפרשה? הקורא ההדיוט יכול להבין מן האיגרת כי הוא ליווה את המשפחה מרגע שנכנסה בשערי שיבא. האומנם? לא לקח הרבה זמן עד שבית החולים בעצמו התכחש לדברים. זה קרה לאחר שעו"ד אילן בומבך, יו"ר האגודה לרפואה ולמשפט, מיהר לדרוש שמינויו של אפק לראש מינהל הרפואה במשרד הבריאות יבוטל לאלתר. הסיבה: לדבריו, לא ניתן למנות אדם שהוציא לפועל "מדיניות לא חוקית ולא מוסרית" לתפקיד האחראי על ניהולם של בתי החולים הממשלתיים. אלא שאחרי דרישה זו, שפורסמה בגלובס, נאלצו שיבא ומשרד הבריאות להודות בתגובותיהם כי אפק לא העניק ליווי אישי למשפחה, אלא טיפל בתלונתה לאחר ההידרדרות במצבו של הורביץ. הנה שיעור קטן על אמנות הניסוח של הודעות לתקשורת - סליחה, ל-7,000 עובדי שיבא.
המקטרגים יגידו שלמעטים עומדת הפריבילגיה להרים טלפון למנכ"ל שיבא ולדרוש את התערבותו, כפי שעשה חתנו של הורביץ לאחר שבקשות המשפחה לראות רופא לא נענו, ובעקבות החמרה במצבו. זה נכון, אבל שליו טוענת כי אין שום סיבה שמטופלים יגיעו למצב כזה מלכתחילה, וכי ממילא המשפחה לא ביקשה את נוכחותו של אפק, אלא רק רופא מן המניין שייתן טיפול בזמן. מעבר לכך, השאלה מדוע אדם שמאושפז עם זיהום וחומו עולה אינו זוכה לראות את זיו פניו של הרופא התורן במשך שעות, מטרידה הרבה יותר מן הבעיות האורתופדיות של מנהל בית החולים.
רוטשטיין אף כתב באיגרת כי הורביץ "הוכנס לחדר בודד, ולמחלקה צורף אח נוסף על-ידי הנהלת הסיעוד, כדי שתתאפשר השגחה מוגברת יותר באלי". שליו טוענת כי הדברים שקריים: "לאבא לא היה חדר נפרד, והוא שהה בחדר מזוהם וללא שירותים, עם אדם אחד או שניים. גם אח לא הוצמד לו". בעקבות מלחמת הגרסאות הזאת, עולה תהייה בלתי נמנעת: אם אכן היה מקבל יחס VIP, האם השתלשלות העניינים הייתה אחרת?
פרשת מותו של הורביץ ממשיכה להיחקר. בתגובה שהעביר לכתבה מפרט רוטשטיין כי הקים ועדת בדיקה כפי שהבטיח למשפחה בשבעה, אולם לדבריו שליו לא שיתפה פעולה איתה ודרשה שקודם ייסוג מן הדברים שכתב באיגרת - מה שלא קרה (ראו מסגרת).
כאמור, מבקר המדינה יבדוק היבטים כלליים שעלו מן הפרשה, אולם הוא ממתין לסיומה של הבדיקה שנערכת במשרד הבריאות. אגב, שאלה מעניינת היא כיצד ינהג עתה המשרד הממשלתי. כיצד יצאו סגן שר הבריאות יעקב ליצמן ומנכ"ל משרדו פרופ' רוני גמזו מן הפלונטר שנוצר? האם יעברו בשתיקה על הבעיות שעולות מן האיגרת שכתב רוטשטיין? ועד כמה יכול המשרד, שאמון על שיבא הממשלתי, לקיים בדיקה אובייקטיבית? מה שבטוח הוא שהפרשה גורמת לכמה בכירים במערכת הבריאות להתפתל בכיסאותיהם.
שליו, בינתיים, ממתינה לתוצאות התחקיר וממשיכה לקבל תגובות רבות, שמעודדות אותה להמשיך במאבקה. אין לה שום כוונה להיות דון קישוט של מערכת הבריאות - היא סבורה שזה צריך להיות מאבק של כל הציבור ושל התקשורת. בחודשי הקיץ תמכה מאוד במחאה החברתית. עכשיו, היא אומרת, קודם שנחיה.
פרויקט הנצחה: להטמיע את ערך כבוד האדם
המכון הישראלי לדמוקרטיה מתכוון להתחיל את הפרויקט בבתי החולים
בימים אלה משיק המכון הישראלי לדמוקרטיה פרויקט חדש, שמטרתו לקדם את ערך כבוד האדם בחברה הישראלית בכלל ובמערכת הבריאות בפרט. "המטרה היא להבטיח שכבוד האדם, במובן הכי עמוק ורחב של המושג, יהיה ערך מוטמע בהתנהלות ובתרבות הארגונית של ארגונים ציבוריים", מספר פרופ' מרדכי קרמניצר, סגן נשיא למחקר במכון.
הורביץ שימש במשך שנים מספר כיו"ר הוועד המנהל של המכון הישראלי לדמוקרטיה, ולדברי קרמניצר "אנחנו רואים בזה פרויקט להנצחת זכרו, והוא מאוד מרגש אותנו. חשבנו שנכון להתחיל בתחום הבריאות ובבתי חולים בפרט, מתוך מחשבה שזהו תחום רגיש במיוחד, שיש בו חשש ליחס בלתי נאות לכבוד האדם וצריך להפוך למקום שמכבד יותר בני אדם. בדומה, נפעל גם בנושא הוועדות הרפואיות של ביטוח לאומי".
הפרויקט, שנמצא בימים אלה בתחילת דרכו, יוצא לפועל בשיתוף עם "מסר" - המרכז הארצי לסימולציה רפואית, שמטרתו לשפר מיומנויות קליניות וכישורי תקשורת של הצוותים הרפואיים. הוא יתבצע באמצעות סימולציות שונות שייערכו לאנשי צוות רפואי במסגרת התמחויות והשתלמויות שונות, וכן בעבודה מול מחלקות מסוימות בבתי חולים, כגון מחלקות פנימיות. "היוזמה נולדה מתוך מחשבה שברמה הערכית כבוד האדם הוא ערך מרכזי מאוד בישראל, אבל בין זה לבין הרמה המעשית יש פער גדול, ויש הרבה מה לעשות", מסכם קרמניצר.
רוטשטיין בתגובה: חשפתי מינימום פרטים רפואיים
במשרד הבריאות חושבים כנראה אחרת, ומסרו "צר לנו כי האיגרת כללה פרטים רפואיים"
מנהל שיבא, פרופ' זאב רוטשטיין, העביר את התגובה הבאה: "כזכור, הדהימה גב' ורד הורביץ את הציבור במדינת ישראל בשעה שניצלה את ההספד לאביה ויצאה בהאשמות קשות נגד צוות המרכז הרפואי שיבא. לאור דברים אלה נאלצתי, כמנהל בית החולים, לערוך בירור ראשוני טלפוני של התלונה כפי ששמענו עליה לראשונה בכלי התקשורת. את הממצאים הראשוניים הללו הפצתי כאיגרת אישית שלי לעובדי בית החולים במייל הארגוני.
"זכיתי למקלחת צוננין גם בעת שביקרתי את המשפחה האבלה למחרת. 'באת הנה רק משום שהשתלחתי בכם בעת ההלוויה', הטיחה בי גב' הורביץ. הזכרתי לה כי הכרתי את אביה המנוח שנים רבות, וכי שררו בינינו קשרי ידידות קרובים, וכי המרכז הרפואי שיבא טיפל לאורך שנים במשפחת הורביץ במסירות אין קץ.
"גב' הורביץ הייתה מודעת באותו מעמד לאיגרת ששלחתי לעובדי בית החולים. לאחר ששמעתי ממנה כי היא אינה מקבלת את ממצאי התחקיר הראשוני שקיימתי, התחייבתי שאקים ועדת בדיקה על-פי חוק זכויות החולה, שתבדוק את טענותיה אחת לאחת ותעשה את עבודתה בשקיפות וביושרה.
"ואכן, מונתה על ידי ועדת בדיקה שבראשה עמד פרופ' שלמה נוי, מנהל בית החולים השיקומי בשיבא, וחבריה היו פרופ' הלל הלקין, לשעבר מנהל מחלקה פנימית בשיבא ומנהל האגף הפנימי של בית החולים, וד"ר שוש גולדברג, מנהלת מערך הסיעוד של בית החולים. לדאבוננו גילינו כי גב' הורביץ מתנגדת להשתתפותו של פרופ' שלמה נוי בוועדה. לאחר מכן היא דחתה את מתן עדותה בנימוק של נסיעה לחו"ל, בהמשך סירבה להופיע בטענה שהשגותיה נמסרו לי, ומאוחר יותר למדנו שיש לה דרישה שניסוג מכל מה שנכתב באיגרת. התייעצנו עם מנכ"ל משרד הבריאות, פרופ' רוני גמזו, שהחליט להנחותנו לבטל את הוועדה ולהקים תחתיה ועדת בדיקה חיצונית, כדרישתה של גב' הורביץ.
"לא אוכל להגיב ספציפית על תלונותיה של גב' הורביץ מכיוון שהנושא נמצא כאמור בידי ועדת הבדיקה. ברצוני להבהיר כי באיגרת ששיגרתי לא נכללו פרטים רפואיים מעבר למינימום המתחייב והקשור ישירות לתלונתה של גב' הורביץ, כך שלא הופר עקרון הסודיות הרפואית. נהפוך הוא. עשינו מאמץ גדול למנוע הדלפה של נושאים רפואיים, ואני שמח שמאמץ זה הוכתר בהצלחה רבה.
"אני מלא פליאה על טענותיה של גב' הורביץ לגבי מחוות בית החולים להקצאת אח לאביה, שהוא כהגדרתה 'הפרה של חוק זכויות החולה'! כנראה יש לה הסברים לנושא, ואני סקרן לשמוע אותם.
"כמנהל המרכז הרפואי חשוב לי מאוד שבית החולים יצליח בכל המקרים בהם ניתן לרפא, ממש על-פי פרשת השבוע 'רפוא ירפא'. למרות הציווי האלוהי, למגינת לבי אין אפשרות להבטיח הצלחה מלאה, ומכאן צמחה המצווה השנייה, שעל-פיה מחויב בית החולים לעשות גם למען המשפחה. מעצם התלונה של גב' הורביץ, אני מסיק שלפחות איתה לא הייתה לנו הצלחה. כבר התנצלתי על כך, לרבות על העובדה שלא יכולתי להיות ליד מר אלי הורביץ, איש ענק שאותו אהבתי, בשל העובדה שבעצמי הייתי מאושפז באותם ימים כחולה. לי באופן אישי עושה רושם שגב' ורד הורביץ עוסקת יותר ביחצנות מאשר בליבון המקרה מול בית החולים במטרה להפיק לקחים. סיבותיה עמה.
"אכן, אנחנו במשבר לאומי ברפואה הפנימית. המחלקות גדושות בחולים ואין די צוותי רופאים ואחיות. מציאות של חולים הממתינים שעות לרופא ו/או למיטה פנויה היא חיזיון נפוץ. למרות זאת, רופאי המחלקה, כולל מנהל המחלקה שבה אושפז מר הורביץ ז"ל, לא היו צריכים 'להגיע למחלקה' כדבריה של גב' ורד הורביץ בהספדה. הם פשוט היו שם כל העת, מתמודדים עם הבלתי אפשרי.
"האג'נדה וסגנון התנהלותה של גב' ורד הורביץ אינם ברורים לי, ואני מקווה שזכר אביה לא ייפגע עקב כך".
ממשרד הבריאות נמסר בתגובה: "בית החולים הקים ועדת בדיקה שהייתה אמורה להתחיל עבודתה באופן מיידי, עם ליווי צמוד של נציב קבילות הציבור במשרד הבריאות, פרופ' חיים הרשקו. כיוון שהמשפחה בחרה שלא להופיע בפני הוועדה, שיבא ביטל את הוועדה. הודעה זו הועברה למשרד הבריאות לפני שלושה שבועות. במשרד הוחלט על מינוי ועדת בדיקה חיצונית. הוועדה מוקמת בימים אלו. ככלל, ועדות בדיקה הן תהליך מתמשך של בחינה ובדיקת פרטים, האורך זמן. אנו תקווה כי היא תסיים עבודתה בהקדם".
בעניין האיגרת שכתב פרופ' רוטשטיין ענתה דוברת המשרד כי "הטיפול הרפואי צריך להינתן באופן שוויוני ובהתאם מונחים בתי החולים. קיימת חובה לשמור על פרטיותו של החולה גם כאשר נדרש להשיב על האשמות, כפי שהיה במקרה זה. צר לנו כי האיגרת כללה פרטים רפואיים, גם אם היו כלליים".