שאפו לעדי עזרא, יו"ר קבוצת נטו. בפעם הראשונה מישהו אומר את האמת בפנים, בלי להסתתר ובלי לפחד מטייקוני המזון הגדולים. עזרא כתב בעמוד הפייסבוק שלו את מה שכל מי שעוסק בשוק המזון יודע: שוק החלב הוא מאפיה, והמאפיה הזאת שולטת במחירי המזון.
ולפני שאסביר למה כוונתי, אקדים בגילוי נאות: במשך 18 השנים האחרונות אני קשורה בקשרי נישואים לשוק המזון, דרך רשת קמעונאית. בשנתיים האחרונות פעילות המשפחה מסתכמת בהחזקה במניות מיעוט ברשת טיב טעם, ומההיכרות הקרובה עם השוק הזה, אני בהחלט מרגישה שעזרא, שמעולם לא פגשתי, צודק, ושהגיע הזמן לשינוי רדיקלי.
לכאורה, אין קשר בין קרטון חלב לחטיף "פסק זמן". אבל זהו, שיש וזה קשר הדוק ומאיים, שמקורו בהיעדר תחרותיות. תנובה ושטראוס, שתיהן התחילו כמחלבות שמספקות את אחד המוצרים הנמכרים ביותר, חלב ומוצריו, שמוגן, כמו שכתב עזרא, במיני מכסות ומכסים שאמורים היו להגן על רפתנים וחקלאים - אבל בפועל גורמים לזינוק במחירי המזון והטלת מורא.
איך זה קורה? הנה הסבר: נניח שרשת קמעונאית תחליט להפסיק ולמכור חטיף מסוים של יצרן גדול, בגלל מחירו הגבוה. הרשת תודיע על כך ליצרן החטיף, שהוא גם ספק מוצרי חלב ומוצרים נוספים לאותה הרשת.
היצרן לא ייבהל מאיומה של הרשת להפסיק ולמכור את החטיף היקר, כי יש לו קלפים חזקים ביד. הוא יודיע לרשת כי אם תפסיק למכור את החטיף - הוא, מצידו, יעצור הספקת מוצרים שחיוניים לקהל לקוחות הרשת, למשל חטיפים אחרים, מעדני חלב אהובים וכדומה. לחץ כזה ישבור את הקמעונאי, שמעוניין שלקוחותיו יקבלו את גל המגוון אצלו ולא ילכו למתחרים.
האם זו סחיטה? חלילה. שוק חופשי, תחרות, תן וקח.
בואו נזכור כי לאותו קמעונאי אין אלטרנטיבה למוצרים המסוימים הללו, והוא הלכה למעשה שבוי בידי היצרן הגדול. דברים כאלה כבר קורים כל הזמן ובעבר נחקרו על-ידי הממונה על ההגבלים העסקיים.
בואו נזכר בפרשת קדבורי. בשנת 2003 יצרנית הממתקים "כרמית" החלה לייבא לארץ ולשווק את מוצרי קדבורי. חברת עלית, שנבהלה מהתחרות, חסמה את כניסתם לשוק באמצעות דרישה מבעלי החנויות להציב את המוצרים המיובאים במיקומים נידחים, תוך איום כי אם לא יעשו זאת - תפסיק למכור להם את מוצריה. הממונה חקר והטיל על החברה קנס - מגוחך יש לומר - בסך 5 מיליון שקל. האם זה הרתיע את שטראוס או החברות האחרות מלנהוג באותה הדרך? כנראה שלא.
אבל לא רק היצרנים הגדולים אשמים במחירי המזון המופקעים בישראל. גם לקמעונאים אין עניין להוריד אותם. הרווח של קמעונאים עומד על בין 20 ל-30 אחוזים למוצר. ברור שעדיף להם לקבל 20% על 7 שקלים ולא על שניים, ולכן הם לא לוחצים את המחירים כלפי מטה.
אם תנועת המלקחיים הזאת תמשיך, שום מחאת צרכנים לא תצליח. שוק המזון ישתנה רק באמצעות במהפכה דומה לזו שעשה השר משה כחלון בשוק התקשורת כשפתח אותו לתחרותיות אמיתית. או באמצעות הורדת הגבלות היבוא, וכך יוכל מי שיחפוץ לייבא חלב, מעדנים, גבינות, חטיפים, שוקולד ומה לא, ואז נראה איך שטראוס, תנובה ואסם מתמודדות עם חטיף "מארס" ב-3 שקלים וקרטון חלב מטורקיה ב-3 שקלים.
רק שתוכנית כזו תביא לפיטורי עובדים ולא תפתור את הבעיה האמיתית: שוק קשיח, יצרנים מועטים ששולטים בו ביד רמה, ויבואנים שמצייתים להם כדי להתפרנס.
האפשרות השנייה - שהיא הפתרון האמיתי לדעתי - נמצאת בידי הממשלה: תמרוץ של יזמים ומשקיעים להקים מחלבות, מפעלי שוקולד, מאפיות, מפעלים לבייגלה, לסוכריות ולטונה, באמצעות מענקים, הקלות במיסוי, עזרה במתן אשראי ארוך-טווח ובכל מה שיכול לסייע בידי מי שיחליט לקרוא תיגר על הזוג הקדוש השולט בשוק כולו.
בלי תמיכה ממשלתית אף יזם לא ייכנס לביצת התנינים עליה צפות עדיין השאריות של קדבורי. עם כל הרצון הטוב של אזרחים זועמים, אלף חרמות צרכנים לא יעשו מה שהחלטה ממשלתית אחת יכולה.