הבית
שעת בוקר מאוחרת במושב חרות, הסמוך לתל-מונד. כלבם המעורב של ורד ושי תקן, "מאפין", מקבל את פניי בכשכוש זנב נלהב בכניסה לבית. אחריו מגיע בעל-הבית בג'ינס, טריקו אפורה, נעלי נייקי בצבע כחול-טורקיז-עז ותסרוקת "קוצים" מודרנית, שמשווים לו מראה של תיכוניסט מרדן. רגע אחר-כך חולפת על פנינו צעירה בלונדינית יפה. "ורד, אשתי", הוא מציג אותה וניצוץ עובר בעיניו. היא מגישה לנו פטיפורים מפנקים מבית-הקפה של המושב מלווים בחיוך לבבי, נפרדת לשלום ויוצאת לעבודה.
הבית שקט. קרני שמש חמימים חודרים מבעד לוויטרינה בסלון המשפחתי וריח ההפוך והאספרסו שבעל-הבית הכין לנו ממלא את החלל. "מאפין" משחק בגינה, נובח מדי פעם לעבר אף אחד ושום מקום. "אני טיפוס עירוני, מבת ים, אבל אשתי, שגדלה בקיבוץ בצפון משכה אותנו מחוץ לתל אביב", אומר תקן, אבל משהו בטון שלו מסגיר שהוא לא ממש מאמין שהוא יכול לחזור לגור בעיר. המסקנה הזו מתחזקת כשהוא מצביע על "פינת העבודה שלו" - כורסת ראטן מרופדת בגינה.
בשלווה ובפסטורליות ששורה עלינו קל לשכוח שאת מרבית השבועות האחרונים בילה תקן במסדרונות משרד האוצר, במשאים-ומתנים קדחתניים לשיפור מעמדם של עובדי הקבלן או שהה בבית-הדין לעבודה לצד עופר עיני, בדיונים על השביתה ברכבת.
ביוגרפיה מקוצרת
"נולדתי בבת ים, והתייתמתי מאבי בגיל שנתיים. אבי, אברהם, עבד בתעשייה האווירית ונפטר בתאונת מטוס חריגה על הקרקע. אמי חיה גידלה את אחותי ואותי, עד שנישאה מחדש כשהייתי בן 5 לאבי הנוכחי, מנחם. גם הוא היה אלמן עם שני ילדים, אז הפכנו בין-לילה למשפחה של שישה. אחרי שנים מספר נולדה להוריי ילדה משותפת, אחותי הקטנה, בת זקונים שכולם פינקו. אנחנו משפחה מורכבת ואוהבת. גדלנו במשפחה אחת, מאוחדת, במעמד בינוני. אמי מורה לחינוך מיוחד. אבי מנחם, עבד באל-על ובהמשך הפך לעצמאי בתחום האלקטרוניקה. לא היה פאר ולא מחסור. אחי ואני היינו באותו חדר עד הצבא, אבל זה היה נחמד.
"העובדה שהתייתמתי בגיל צעיר השפיעה על האישיות שלי. בשנים הראשונות חיי, המעצבות, לא הייתה לי דמות אב. מעבר לכך, הייתי הבן הבכור ואבי, שנפטר בגיל 27, היה איש מוכשר שעוד ציפו ממנו להמשיך להצליח. במובן מסוים רוב הציפיות האלה התגלגלו כלפיי. מילדותי הייתי צריך להיות בוגר וחזק, וכך התנהגתי.
"הוריי לא לחצו שנבחר בקריירה מסוימת, אך לימדו אותנו שצריך השכלה כדי להתקדם בחיים, רצוי גם לקרוא הרבה ושצריך להיות חרוץ ולעמוד ברשות עצמך. כילד הייתי תולעת ספרים גדולה ותמיד הייתי תלמיד מצטיין. בתיכון למדתי במגמה ריאלית, ולמרות שאף פעם לא עשיתי שיעורים המשכתי להצטיין. בגיל ההתבגרות עניינו אותי בעיקר גלשנים, ים ואופנועים ולא חשבתי מה אני רוצה להיות כשאגדל. בעיקר חשבתי איזה אופנוע אקנה בעתיד".
התערבות
"שרתי בצבא בהנדסה קרבית. כשהשתחררתי לא הייתי לחוץ להתחיל ללמוד, אבל אמי מאוד רצתה שאירשם לאוניברסיטה. עשינו עסקה שאעשה פסיכומטרי ואירשם, ואם אתקבל אתחיל ללמוד, אם לא אז אסע לטייל. קיבלתי ציון מאוד גבוה בפסיכומטרי ונרשמתי רק ללימודי משפטים באונ' ת"א. זה נראה כמו מקצוע שמתאים לי. כדי לתת לעצמי סיכוי בהתערבות, לא נתתי אופציה אחרת ברישום, ובכל זאת התקבלתי".
המשך ביוגרפיה
"למי שבא עם ציפייה שמה שראית בטלוויזיה זה הדימוי של עריכת דין, לימודי משפטים הם די מאכזבים. ביליתי יותר זמן בקפיטריה מאשר בכיתה. גם לדיני עבודה התגלגלתי באופן מקרי לחלוטין. כשהייתי בסוף שנה שנייה בלימודים, נמאס לי קצת לעבוד בעבודות סטודנטיאליות מזדמנות, כמו לעשות שליחויות עם אופנוע או לעבוד בדלפק במסעדה, אז חיפשתי טרום-סטאז' באיזה משרד. התראיינתי בכמה משרדים ובמקרה גם אצל תמר גולן, שמתמחה בדיני עבודה ומייצגת בעיקר מעבידים. היא אמרה לי, 'יאללה תתחיל לעבוד', והתחלתי. בסוף נשארתי במשרד 15 שנה, כמתמחה, כעורך דין ועשר שנים כשותף".
עופר עיני ואני
"כשעזבתי את משרד תמר גולן, חיפשתי לתרום למדינה באיזשהו אופן, להשפיע, וראיתי שעופר עיני מחפש יועץ משפטי להסתדרות. לא הכרתי את עופר או אף אחד בהסתדרות שיכול היה להכניס אותי לשם, ובכל זאת העברתי קורות-חיים, ועופר קרא לי לבוא לראיון. ישבתי אצלו בחדר שעה וחצי והייתה לנו שיחה מאוד טובה. הייתה בינינו כימיה מיידית. באיזשהו שלב ראיתי שיש לו קופסת סיגריות על השולחן, ושאלתי אותו 'אתה מעשן?'. הוא ענה לי 'בטח שאני מעשן', ומיד הדליק סיגריה. בדיעבד, עכשיו שאני מכיר את עופר, אני מבין כמה קשה היה לו להתאפק עד שהוא הדליק את הסיגריה הראשונה. אז הוא אמר לי 'טוב, על זה קיבלת נקודה ראשונה'.
"בסוף השיחה הוא שאל אותי איזה מזל אני, ועניתי דלי, כמוהו. אז הוא אמר לי שחלק גדול מהאנשים שעובדים סביבו הם מזל דלי וסיכם 'יופי נסתדר מצוין, מתי אתה בא?'. כשאמרתי 'רגע, אני צריך לחשוב על זה', זה נורא הצחיק אותו. הוא אמר לי 'אנשים מתאבדים שאני אסכים לראיין אותם, ואתה צריך לחשוב'. זה היה יום חמישי, והוא בכל זאת נתן לי את סוף השבוע לחשוב. ביום ראשון אמרתי לו 'אני בא'".
תחושות הבטן של עיני
"כמי שעבד צמוד לעופר בשנים האחרונות למדתי שהוא בן-אדם של תחושות בטן. לאנשים רציונליים זה קצת מוזר, אבל זה אחד הדברים שלמדתי ממנו. היו פעמים שהיינו קרובים לסיום משא-ומתן והוא אמר לי 'אל תגמור את זה היום'. כששאלתי 'למה' הוא ענה 'כי כשבאנו לפתוח את הדלת, הידית החליקה לי מהיד' או משהו כזה. הוא מאוד קשוב לדברים האלה. המצחיק הוא שזה לא פספס אף פעם. היינו קמים בבוקר ואומרים 'מזל שלא חתמנו'. עם הזמן, הפכנו למאוד קרובים ואני מאוד-מאוד מעריך אותו.
"עופר הוא בן-אדם מדהים. איש מאוד חכם עם יכולת לתקשר עם אנשים ברמה מופלאה. הוא יכול לתקשר עם אנשים מכל הסוגים והמינים, מפועל הייצור הפשוט ביותר, עד הטייקון והפרופסור הכי מתוחכם, ועם כל אחד הוא יודע לדבר בגובה העיניים שלו, וגם לייצר אתו חיבור אנושי. אנשים שיושבים בפגישה עם עופר יוצאים מאוהבים בו".
הכוח מדבר
"שביתה היא מכשיר כוחני וכל שביתה פוגעת גם במעביד וגם בציבור, בטח כשמדברים על שביתה כללית. ככל שהשביתה מתארכת והפגיעה בציבור גדולה, הציבור מאבד סבלנות. זה טבעי, ולכן ההסתדרות - וזה הקו שעופר מוביל - משתדלת להימנע משביתות, וכשכבר יש שביתות הן קצרות מאוד. השביתה של עובדי הקבלן הייתה אולי הכי ארוכה שעופר עשה, והיא נמשכה 3 ימים.
"אין מה לעשות. לפעמים אין מנוס משביתה. מה גם שאנחנו חיים בישראל, אנחנו חלק מהמזרח-התיכון, והשפה הבינלאומית של הכוח היא זו שעובדת פה בסופו של דבר. הכוח מדבר. עובדים חלשים שאין להם כוח, במרבית המקרים לא סופרים אותם, גם אם הם צודקים".
מאבק עובדי הקבלן
"במאבק לטובת עובדי הקבלן, חזרנו לזמנים הטובים של לבלות את כל הלילה במסדרונות האוצר. אני אוהב את ההתעסקות הזאת. בשלושה ימים ישנו, עיני, אני והצוות, אולי שעתיים. גם באוצר היו עיניים נפוחות. זה תמיד נראה או נתפס שהמאבקים האלה הם מלחמת איתנים ויש מנצח ומפסיד, אבל בסופו של דבר האנשים שמלווים את התהליכים האלה מהאוצר, מצד אחד, ומההסתדרות מצד שני, הם אנשים שעושים את זה הרבה שנים זה לצד זה ומערכות היחסים ביניהם מאוד טובות. כשגמרנו את הלילה עם הסכם, והתחבקנו והתנשקנו, גם אנשי האוצר התחבקו עם אנשי ההסתדרות. אנחנו חברים. זה כמו להיות במילואים בלילה. בסופו של דבר כולם הולכים סהרוריים באותו מסדרון".
מאבק עובדי הרכבת
"המאבק עצמו הוא מאבק ראוי, נכון ומוצדק של עובדי הרכבת על עתידם, על הניסיון להפריד ולעשות מיקור-חוץ של כל עתיד הרכבת על-ידי סוג של עובדי קבלן. קוראים לזה בכל מיני שמות, אבל בסופו של דבר זה מה שמנסים לעשות, וזה למעשה שבירה של עבודה מאורגנת. במובן הזה המאבק של עובדי הרכבת ערכי וצודק. הבעיה הייתה בדרך שזה התנהל. נעשו טעויות בביצוע עד שעיני נכנס לתמונה.
"אני מכיר את גילה אדרעי ויכול להגיד בוודאות שהלב שלה נמצא במקום הנכון. היא באה מהמקום הנכון והיא רוצה לעשות טוב לעובדי הרכבת. צריך לזכור, שהיא זמן קצר בתפקיד יו"ר הוועד, אין לה ניסיון ויכול להיות שנעשו פה משגים. אבל אין פה עניין אישי שהיא ניסתה לקדם. צריך להבין שלפעמים ביחסי עבודה יש הצטברות של אמוציות, וכשעובדים חרדים וחוששים לעתידם הן מתפרקות בכל מיני דרכים, ולפעמים גם בהתבטאויות כאלה ואחרות שאינן במקומן, או בהתנהלות לא חכמה ואימפולסיבית. דבר נוסף הוא, שלא תמיד הכול בשליטה. לא מנהלים את המאבקים האלה במעבדה עם כפפות לבנות, ולכן עלולים לסטות מהמסלול.
"עופר לא יכול לטפל במו"מ של כל ועד בכל זמן נתון, אבל ההתערבות שלו במקרה הזה הייתה במקום, כי הסיטואציה הייתה קרובה לאובדן שליטה. ברגע שהפיקוד עבר לידיו, זה ייכנס למסלול ענייני".
פועל לילה
"דיני עבודה הם תחום מרתק עם הרבה אקשן. זו עבודה טעונה ואינטנסיבית, שעיקרה בלילה. אני בכלל פועל לילה. מי שמתעסק בצד של יחסי עבודה קיבוציים חותם על עבודת לילה. יש בתחום הזה כללי משחק - כמו שאומרים 'כדורגל משחקים 90 דקות', אז את המו"מ בתחום יחסי העבודה הקיבוציים תמיד גומרים בבוקר, אחרי שהקזנו דם כל הלילה. זה לא עובד אחרת.
"לא יעזור כלום, נתחיל בשמונה בבוקר וזה עדיין ייסגר בלילה, ואם השביתה צריכה להתחיל בשש בבוקר, אז ההסכם ייחתם בחמישה לשש. כל הצדדים חייבים להרגיש שהם נלחמו עד טיפת הדם האחרונה".
אחרי העבודה
"כשאני מסיים לעבוד מאוחר בלילה אני אוהב ללכת לשתות. אני חייב לפעמים לשחרר את הלחץ וכוס וויסקי יותר זולה מטיפול אצל פסיכולוג. אז לאחר יום מאוד אינטנסיבי, עם המון לחץ והחלטות שצריך לקבל אני הולך עם קולגות שלי לבר, קצת להירגע, קצת לצחוק".
אלמלא הייתי עו"ד
"הייתי כוכב רוק. כנער ניגנתי בגיטרה וחלמתי להיות כוכב רוק, רק שבשביל זה הייתי צריך לדעת גם לשיר, וזה לא כל-כך הלך לי, בלשון המעטה. לפני שנתיים שלי, הבת שלי, התחילה ללמוד שעורי גיטרה וכך נזכרתי שניגנתי, וחזרתי לנגן עם חברים".
לא יודעים עליי
"יש אצלי דיסוננס בין המרדן לילד הטוב של אימא. זה בא לידי ביטוי בילדות בבת ים. הייתי תלמיד מצטיין מצד אחד, אבל ברחתי מבית-הספר עם הגלשן והחברים לים, מצד שני. בצבא נבחרתי פעמיים לחייל מצטיין, אבל גם הייתי בכלא. היום זה יותר בא לידי ביטוי בכך שאני מחפש פתרונות לסכסוכי עבודה מחוץ לקופסה, אני מנסה להמציא דברים שלא קיימים. יש בי משהו מאוד מרדני, אך בבסיס תמיד הייתי ילד טוב".
רזומה
אישי: עו"ד שי תקן (44), נולד בבת ים ומתגורר במושב חרות. נשוי לורד, עורכת דין, סופרת ועורכת כתב העת "תאגידים". השניים הורים לשלי ועילי
מקצועי: שותף ומנהל מחלקת יחסי העבודה במשרד עוה"ד פישר-בכר-חן-וול-אוריון ויועץ משפטי חיצוני להסתדרות. לשעבר יו"ר אגף התארגנות עובדים בהסתדרות והיועץ המשפטי של האגף לאיגוד מקצועי; ושותף במשרדה של עו"ד תמר גולן
מעורבות בתהליכים: עמד ועומד לצדו של יו"ר ההסתדרות עופר עיני כשותף למהלכים שהוביל, בהם מאבקי עובדי הרכבת ועובדי הקבלן לאחרונה, ומאבק עובדי הרשויות המקומיות נגד הלנת שכרם בעבר. ב-2009 הוביל, במסגרת עסקת החבילה במשק, את ניסוח תיקוני החקיקה המקילים על עובדים להתארגן. כן, היה שותף לניסוח החלק החברתי-כלכלי בהסכם הקואליציוני בין העבודה לליכוד