לעתים אני מביט על המשק הישראלי בהשתאות. בכל זאת, יש לנו משק קטן אך עתיר הישגים הנמצא בצמיחה מתמדת, ובענפים רבים הוא נחשב לתחרותי מאוד ביחס למדינות מפותחות בעולם. מנגד, אני מביט על הכלכלות הקורסות באירופה, ועם יד על הלב - אני מודאג. מי יתקע כף לידי כי לנו זה לא יקרה? האם אנו חסינים?
אני מניח שאותה דאגה מלווה את קברניטי המשק והכלכלה, וזאת גם הסיבה שבאחרונה כולם מרבים לדבר - ובעיקר בנק ישראל - על הגדלת שיעור הלימות ההון של הבנקים, מתוך כוונה לשמור על חוסנם ולמנוע את אפקט הדומינו שגרם לקריסתן הפיננסית זו אחר זו של מספר מדינות באירופה. הנגיד, פרופ' סטנלי פישר, אמר באחרונה לא אחת שהוא חושב כי מצבנו שונה מאירופה ובתרחיש של מחנק אשראי יימצאו פתרונות מתאימים. אך בכל זאת.
המשק הישראלי נשען במשך עשרות שנים על אשראי שמקורו במערכת הבנקאית, שחלק גדול ממנו הוסט במהלך העשור האחרון לטובת אג"ח קונצרני. בזמן שהבנקים הקפידו על הלימות הון גבוהה ומנגנוני בקרה קפדניים בתהליך מתן ההלוואות, הרי שהתנאים ללוות בשוק הקונצרני היו נוחים יותר ועודדו קבוצות לווים לצרוך אשראי דווקא מהגופים המוסדיים במשק. קרתה כאן התופעה שלפיה הפרה רצתה להיניק יותר מאשר העגל רצה לינוק.
חברות מכל הרבדים במשק נהנו מאשראי זה, שאכן תרם רבות לשגשוגן וביחס ישר גם להנעת גלגלי הכלכלה ולצמיחה. יחד עם זאת, בשנים האחרונות ניכר כי לא מעט לווים הגיעו למצב שאין באפשרותם לעמוד במועדי ההחזר של ההלוואות שלקחו. חלקם הכריזו על חדלות פירעון, ואחרים מנסים לייצר הסדרי חוב עם בעלי האג"ח במטרה להמשיך להתקיים ולשרוד כעסק חי.
קורה לרוב כי בה בעת שהמצב הולך ומחמיר, הרגולציה הולכת ומתהדקת, וכמובן הבנקים מחויבים לפעול בהתאם, כך שידם נעשית קפוצה יותר. כוונת הרגולטור טובה ביסודה, ומטרתה להקטין סיכונים ולהגן על המשק מפני משבר, אולם אחת מהתגובות המיידיות הינה צמצום מקורות האשראי. משק ללא מקורות אשראי הוא משק בנסיגה והאטה, מצב שבהכרח מוביל להפסקת הפיתוח, לירידה בהשקעות, ואף עלול לגרום לפיטורי עובדים ולגידול דרסטי בשיעורי האבטלה במשק.
מקורות המימון נסגרים
קיימים אווירה וחשש כבד כי האשראי, שמשמש כדלק להנעת הכלכלה, מתדלדל ומקורות המימון ששימשו עד כה את הלווים הולכים ונסגרים בפניהם.
לפני שנציע פתרונות, נניח לרגע את התרחיש הגרוע והפסימי ביותר של חדלות פירעון של מדינת ישראל. תרחיש זה, גם אם הוא נראה הזוי, נועד ליצור מוטיבציה לשיתוף פעולה ולמחויבות אמיתית מצד כל הגורמים בשוק.
אז מה יכול לעשות כל שחקן בשוק כדי לתרום למאמץ המשותף? הבנקים יכולים להגדיל את שיעור הלימות ההון באמצעות הגדלת ההון העצמי ודחיית תשלום דיבידנד לבעלי המניות עד שהמצב יתבהר. באופן זה הם יוכלו אפילו להגדיל במקצת את מתן האשראי, ולאפשר ללקוחותיהם המשך פעילות עסקית נורמלית, שבהכרח תתרום להנעת גלגלי הכלכלה. צעדים אלה יאפשרו ללקוחות הבנקים להתגבר על קשיי הנזילות ולהמשיך לקיים פעילות עסקית ואולי גם השקעה בפרויקטים חדשים.
גם בנק ישראל צריך לתרום את חלקו בכך שיבנה מתווה של העלאת שיעור הלימות ההון הפרוס על תקופה ארוכה.
אך לא די בכך. על השחקן המרכזי, קרי הממשלה, להירתם למאמץ באמצעות הגדלה מהותית של מתן ערבויות מדינה לעסקים, בהיקף של מיליארדי שקלים. צעד זה יאפשר לבנקים השבחה של תיק ביטחונות האשראי שאותו יעניקו ללקוחותיהם. אל לה לממשלה לעמוד מנגד. זוהי חובתה ותפקידה להתערב בשוק ובעיקר בתקופה זו. אי-התערבותה בנושא זה עלולה לגרום לתגובת שרשרת, שבגינה העלויות התקציביות שלהן תידרש תהיינה גבוהות עשרות מונים.
על הציבור והמשקיעים המוסדיים לגלות אורך רוח ולסייע לקונצרנים ולחברות הבינוניות והקטנות לדחות את מועד החזר החוב, מהלך שיסייע להפיח בהם רוח חיים. מובן שכדי שתהיה להם המוטיבציה לדחות את קבלת ההחזר היום, על החברות להציע בתמורה ריבית נאותה או רווח ו"סוכריות" עתידיות הולמות.
טוב עושים בנק ישראל והממונה על שוק ההון כשהם שמים ידם על הדופק. הפיקוח והידוק הרגולציה לאור המצב בארץ ובעולם - הינם צו השעה ואף תנאי בסיסי לשמירה על המשק ומחובתם לנהוג כמבוגר האחראי.
אם נחזור לרגע קט לתסריט האימים שתיארתי, בטוחני שכולם יירתמו להדק חגורות ולעשות הכול על מנת שזה לא יתממש חלילה לנגד עינינו. כולנו מבינים כי המזומן בפירמה הוא "המלך" ולאו דווקא שורת הרווח.
הכותב הוא שותף מנהל במשרד רואי החשבון שיף הזנפרץ ושות' ולשעבר נשיא לשכת רואי החשבון