ב-1984 נכנס בחור יהודי צעיר שחור שיער למשרדי ה-NBA, והחליט שהצעד הראשון המשמעותי שלו כקומישינר החדש של הליגה יהיה לא פחות ממהפכני. הרעיון של אותו איש, דייויד ג'ואל סטרן, היה ליצור הרתעה בצורת קנס כספי על הקבוצות העשירות מהערים הגדולות - בעיקר לוס אנג'לס, שיקגו וניו יורק - ולמנוע מהן לשלם כסף גדול לשחקנים. בקיצור: תקרת שכר.
הכוונה של סטרן היתה לייצר ליגה שוויונית. כזו שבה לקבוצות מהערים הגדולות והקטנות יהיה סיכוי שווה פחות או יותר לזכות באליפות. למען האמת, זה לא היה רעיון מקורי: 40 שנים לפני כן כבר ניסתה ה-NBA את השיטה המוזרה, אבל היא החזיקה מעמד בדיוק עונה אחת.
למה העלנו מהאוב את שיעור ההיסטוריה הזה? בימים האחרונים נחשף תיקון משמעותי מאוד שעושה הליגה, אחרי שהבינה ששיטת תקרת השכר שהתאימה לשנות ה-80 כבר לא באמת רלוונטית. התיקון הזה לא נחשף בקיץ האחרון בעת הוויכוח המר בין השחקנים לבעלי הקבוצות, בגלל שהוא לא התנהל במסגרת המאבק הסקסי שחקנים-בעלים, אלא במסגרת קרב פנימי בין בעלי קבוצות נגד בעלי קבוצות אחרים. לא מעט פרשנים בארה"ב טוענים שדווקא התיקון הזה, עליו יהיה חתום אותו יהודי (שמאז הספיק להפוך לאפור שיער), הוא הבשורה הכי משמעותית שיצאה מהשביתה הגדולה.
***
שיטת תקרת השכר פשטה את הרגל ברגע שהחלו להיווצר פערים כלכליים גדולים בין הקבוצות הגדולות והקטנות של הליגה. הקבוצות מהשווקים הגדולים של הליגה הפסיקו להתייחס אליה, וכדי לזכות באליפות הגיעו למצב שהן מוכנות לשלם שכר גבוה בעשרות אחוזים מעל התקרה ולשאת בקנס. הלייקרס, למשל, יצאו לעונה הנוכחית עם סעיף שכר גבוה ב-30 מיליון דולר מהתקרה. התוצאה: טום ואן ריפר מ"פורבס" מציין ש"מתחילת שנות ה-80, ב-20 מתוך 32 האליפויות זכו שלוש קבוצות מערים גדולות (בוסטון, לייקרס, שיקגו). ולמעשה רק קבוצה אחת בלבד שאינה משתייכת לאחד מ-10 השווקים הגדולים בארה"ב - סן אנטוניו - זכתה באליפות מאז תחילת שנות ה-80". כל עוד הבעיה היתה תחרותיות, אז לא נורא. הבעיה החלה כשהקבוצות מהשווקים הקטנים לא רק שלא היו רלוונטיות מבחינת מאבק האליפות, אלא ששנה אחרי שנה הפסידו כסף.
העניין הזה יצר מחלוקת גדולה בין הבעלים של הקבוצות הגדולות לקטנות. בקיץ האחרון, בזמן שהבעלים התפוצצו מול השחקנים, הם גם מצאו זמן להתפוצץ בינם לבין עצמם. מדי פעם היו אנקדוטות שליבו את האש: למשל, כשלוס אנג'לס לייקרס חתמה על הסכם טלוויזיה מקומי ל-20 שנה עם טיים-וורנר שאמור להבטיח לה 3 מיליארד דולר. הסכם שכל-כולו הולך לכיס שלה, ומבטיח שהלייקרס ימשיכו לסיים עונות ברווח גם אם יחרגו מתקרת השכר בצורה קיצונית. חוסר האיזון בין הקטנות לגדולות הגיע למצב אבסורדי בליגה שאפופה בחוקים שנועדו לשוויוניות: בעוד שקבוצה כמו הניקס מכניסה 244 מיליון דולר בעונה, קבוצה כמו מילווקי עושה רק 92 מיליון; בתוך תשע שנים הצליחה מילווקי מהשוק הקטן להגדיל את ההכנסות שלה ב-25 מיליון דולר, כשהניקס, למרות עונות איומות, צמחו באותה תקופה ב-90 מיליון דולר.
התוצאה של הפיצוץ? הסכם חלוקת הכנסות שייטיב מאוד עם הקבוצות מהשווקים הקטנים. עד היום, נקבעה איזושהי "קופת צדקה" שבמסגרתה הועברו כספים לטובת הקבוצות שעמדו בתנאי תקרת השכר. מדובר, במקרה הטוב, על סכומים שהגיע בעונה האחרונה למקסימום של 5.8 מיליון דולר לקבוצה.
ההחלטה החדשה קובעת שהליגה תחולק לשניים: 15 הקבוצות העשירות ו-15 הקבוצות העניות. 15 הקבוצות העשירות יעבירו, לפי תחשיב מסוים, נתח מההכנסות שלהן מהשוק המקומי (הסכמי טלוויזיה מקומיים, מכירת כרטיסים, השכרת חניונים) לטובת "קופת צדקה" חדשה, שהפעם תהנה מכסף גדול מאוד שייכנס אליה. על-פי הערכות, הסכום בקופה יגדל מ-60 מיליון דולר ל-200 מיליון.
ככל שקבוצה תכניס יותר מהשוק המקומי, למשל לוס אנג'לס לייקרס, כך היא תיאלץ להעביר יותר כסף לקופת הצדקה. אם בוסטון סלטיקס סגרה לאחרונה הסכם טלוויזיה מקומי עד שנת 2038, היא צריכה לקחת בחשבון שחלק נכבד מאוד מההסכם הזה לא כבר לא יגיע לכיס שלה, אלא לקופת הרובין הוד החדשה של סטרן.
לפי תחשיב של ג'ון לומברדו מ"ספורטס ביזנס ג'ורנל", קבוצה משוק קטן "תוכל לקבל סכום של עד 16 מיליון דולר בעונה מאותה קופה", בעוד שהקבוצות מהשווקים הגדולים ייאלצו רק להכניס כסף ולא יראו ממנו דולר שחוק. ככל שקבוצה תגיע משוק קטן יותר, כך היא תהנה מיותר כסף. למשל, מילווקי באקס, ממפיס גריזליס, שארלוט בובקאטס וסקרמנטו קינגס הן הקבוצות שכבר עכשיו ברור שהולכות להרוויח את הסכומים המקסימליים.
זה עדיין לא אומר שהקבוצות האלו יהפכו לתחרותיות פתאום. אבל זה לפחות יסתום לבעלים שלהם את הפה לכמה שנים.