זה התחיל בצפצוף ביפר טורדני, בערב חורפי ב-2007, מסוג הצפצופים שעיתונאים אוהבים לתעב. שר התשתיות באותם הימים, בנימין בן-אליעזר, שיגר הודעה לאקונית שמצווה על הכתב המותש להתקשר בבהילות. היחסים בין השר לבין הכתב, שרון קדמי, היו טובים.
מגזין G: הצעירים המבטיחים של עולם העסקים הישראלי
הרשימה המלאה - בגיליון G
האחרון סבר שהפוליטיקאי המשופשף מבקש ללבן סוגיה, להתייחס לידיעה שתראה אור בעיתון של מחר בבוקר, אולי להדליף סקופ. הוא הביט אל המחוגים, שעת הסגירה התקרבה. הבטן התכווצה. שרון קדמי נטל את הנייד וחייג, ושמע את פואד בטון קר וענייני, אומר שאבי מגידו, היועץ המקצועי הבכיר שלו, מסיים את תפקידו "ואתה בא להחליף אותו". מגידו שדרג את עצמו, והתמנה באותם הימים לסמנכ"ל חברת סונול לגופים מוסדיים. קדמי לא שיער בנפשו שבאותם הרגעים הוא נושם את נשימותיו האחרונות כעיתונאי.
צדקנים ומגלגלי עיניים שמבקרים את העיתונאים שחוצים את הקווים לא עניינו אותו גם לפני כן. בשלב מאוחר יותר, מספר אחד ממקורביו של קדמי, הוא נפגע עד עמקי נשמתו מביקורת עזה שספג דווקא מהעיתון האחרון שבו עבד, דה מרקר, כאשר "שחט אותו לקראת התמנותו לתפקיד מנכ"ל משרד התמ"ת. הוא ציפה ליחס אחר, חשב שהשאיר מאחור חברים. פואד ניער אותו, הסביר לו שחברים יש רק באגד - והוא הפנים".
את צעדיו הראשונים עשה קדמי במוסף הנדל"ן של גלובס, תחת שרביטו של העורך משה ליכטמן, כיום מבכירי הפרשנים בעיתון: "הוא לא הסתיר את העובדה שהוא אינו מתכוון לפרוש מתפקיד העיתונאי לגמלאות", מספר ליכטמן. "אף שלפני כן היה נעדר ניסיון עיתונאי, הוא בלט בזכות כישוריו הטובים, יכולת הבנה, חריצות, וחריפות מחשבה".
דרכו ללשכת מנכ"ל משרד התמ"ת לא הייתה חלקה: נוסף לדילוג מעל המהמורות, הוא נדרש לכמה נקודות עצירה בלשכות של יועצים משפטיים, אחת מהן גם זו של היועץ המשפטי לממשלה דאז, מני מזוז. בן-אליעזר, שכבר סיים את כהונתו במשרד התשתיות והתמנה לתפקיד שר התמ"ת, החליט לשדרג את יועצו הבכיר ולמנות אותו למנכ"ל המשרד ללא הניסיון הנדרש בן ארבע השנים, שהיה תנאי מבחינת נציבות שירות המדינה.
הווטו של הנציבות היה מוחלט, אף שקדמי טען כי ניתן לראות בעברו, כפעיל בחברת האחזקות שמנהל אביו, יו"ר נתיב לשעבר יעקב קדמי, ניסיון ניהולי ראוי. בן-אליעזר התעקש, והבטיח לבן טיפוחיו שהוא ולא אחר יהיה המנכ"ל הבא של המשרד. במשך חמישה חודשים קדמי ניהל את ענייני המשרד בפועל, אך מפוזיציה של יועץ; רגלו לא דרכה לרגע בלשכת המנכ"ל, שנותרה נעולה. עד שמזוז החליט לסיים את הסאגה וקבע כי חמישה חודשים של פעילות על תקן של מנכ"ל מהווים את הניסיון הניהולי הדרוש. הממשלה אישרה, בנציבות שירות המדינה רתחו מזעם, וקדמי המשיך לשעוט קדימה.
המפץ שפילג לפני כשנה את מפלגת העבודה והבעיטה שהעיפה את בן-אליעזר אל המדבר הפוליטי תפסו את קדמי בשעה מוקדמת, בעיצומו של אימון בוקר בדרך עפר שליד צור יגאל, שבו הוא גר. המפץ המדובר סלל את דרכו של שלום שמחון אל לשכת השר, ולקדמי הוא סידר ימים ארוכים של אי-ודאות. "לא הייתה ביניהם היכרות מוקדמת", מספר גורם בכיר בתמ"ת. "הם ישבו, הניחו את כל הקלפים על השולחן, וסיכמו שיתחילו לעבוד יחד ויעריכו את המצב תוך כדי תנועה. מאז עברה שנה - אחת השנים הכי דרמטיות במשרד התמ"ת, ונראה שהשילוב הזה עובד לא רע".
מאז קדמי מתמרן בין ישיבות לחוצות, נסיעות תכופות או פגישות עם משקיעים פוטנציאליים בחו"ל, ולא שוכח להקציב זמן לאימון יומי לקראת תחרות חצי איש הברזל, שתדרוש ממנו לשחות 1.9 קילומטרים, לדווש 90 קילומטרים באופניים ולקנח ב-21 קילומטרים בריצה.
אל התודעה הציבורית חדר קדמי רק בקיץ שעבר, עם פרוץ מחאת הקוטג' והמחאה החברתית הגדולה שבעקבותיה. "ועדת החלב" בראשותו, שבחנה את השתוללות הרשתות והמחלבות הגדולות שהובילה להתייקרות דרמטית במחיר מוצרי החלב - יצאה לדרך. כבר בשלבים מוקדמים קדמי הושם על המוקד, כשמגזר הרפתנים חש כי הוא זה שעומד להיענש על חטאי המחלבות והרשתות: מספר הטלפון שלו הופץ בין הרפתנים, שהציפו אותו בהודעות טקסט ולא הרפו. האיומים לא הפסיקו להגיע, ומשפחתו אף עירבה את המשטרה. קדמי לא התרשם אז ולא מתרשם גם כיום, כשהוא מתעקש להמשיך במהלכים לאישור ההמלצות השנויות במחלוקת בממשלה: להוריד את המחיר של ליטר חלב גולמי שמקבלים הרפתנים מהמחלבות ולהגביר את התחרות באמצעות חשיפה של משק החלב המקומי לתוצרת מיובאת. לדעתו, כמה רפתנים שיסגרו את הרפת הם מחיר סביר בתמורה לתחרות שתוביל לירידת מחירים.
"הוא בפירוש מתייחס למשרד התמ"ת כאל המשרד הכלכלי החשוב ביותר בישראל", אומר אחד ממקורביו. "נכון שישנו משרד האוצר, ושם נמצא השיבר הגדול של הכסף, אבל את משרד התמ"ת הוא רואה כמיניסטריון שמבצע. זה ההבדל".
קדמי מסרב להתראיין כל עוד הוועדה טרם סיכמה את עבודתה. המלצות וסיכומים צפויים עד פסח. בינתיים הצליח לקומם גם את יצרני הטונה, לאחר שהמליץ לייבא את הטונה המשומרת מחו"ל במקום לארוז אותה בארץ.
על יחסיו עם אביו, יעקב (יאשה) קדמי, לשעבר ראש לשכת הקשר ליהודי ברית המועצות "נתיב", הוא לא מרבה לדבר, על אף העובדה שפעילות האב עיצבה את ילדותו, שחלק גדול ממנה עשה באירופה. את השפות אנגלית וגרמנית הוא ידע עוד טרם למד עברית. את הפרק הישראלי בחייו עשה בין לבין בעיר חולון.
כמנכ"ל משרד ממשלתי כמו התמ"ת, שעד כניסתו של קדמי לתפקיד נתפס כאפור, כמיושן ובחלקיו הרבים כמשעמם - הוא הפיח בין כתליו רוח צעירה ורעננה יותר. לפני קצת למעלה משנה, כשנדרש לשאת דברים בכנס תעשיינים גדול, הוא הפתיע כשהתייצב במרכז הבמה עם אוזניית מדונה, וריתק במשך חצי שעה את קהל שומעיו בסקירה יסודית אך חווייתית ומלאת קצב - על-אודות תוכניות ההשקעה בתעשייה.
קדמי גם מקפיד להקיף את עצמו בסביבה צעירה ורעננה יותר של יועצים, בהם גילי מאי (29), תאיר איפרגן (32) ושי לובשיס (32).