המדען והפילוסוף, פרופ' ישעיהו לייבוביץ', טבע בזמנו את המושג "יודונאצים" וזיעזע את שומעיו. ישעיהו, שומר מצוות ואורתודוכס, שהתנגד לשהות צה"ל בשטחים, השתמש בביטוי כדי להביע את סלידתו ממעשי ישראל בשטחים ובלבנון. הביטוי קומם רבים עקב חריפותו יוצאת הדופן והיה בעוכריו כשהציעו להעניק לו את פרס ישראל, תואר שעליו ויתר לבסוף מרצונו.
מתי ואיך הפכו המילים "נאצי", "אושוויץ" ו"שואה" למטבעות-לשון שגורים בכל עימות וויכוח?
הייתי ילדה בשנות ה-70 וה-80. אז נהגו בחרדת-קודש בכל הנוגע לשואה. טרמינולוגיה שלמה נבנתה סביב האירוע הזה בהיסטוריה של העם היהודי, וזו הפכה - בצדק לדעתי - לקדושה, כלומר מובדלת. בתוך מערך הסיסמאות, היה ברור שאת לקח שואת יהודי אירופה יש לתרגם למעשים, להפיכתה של החברה הישראלית לטובה יותר, גזענית פחות.
פעם, כשעוד חיו בינינו יותר אנשים שבאו "משם", לא נשמעו מילים אלה ואחרות בשום פורום ובשום מצב. פעם בשנה, ביום השואה, אווררו המילים ויצאו לאור בטקסים, סרטים ועיתונים.
התרגלנו לשמוע את המפגינים החרדים קוראים לשוטרים "נאצים", ואחר-כך גם את מפגיני הימין הקיצוני בעימותים עם כוחות הביטחון. אתם לא מאמינים למה אפשר להתרגל, גם הם חטפו את ה"נאצים", כאילו כלום.
כשבמועדוני הריקודים בתל-אביב החלו להציב בכניסה מישהו שיחליט מי ייכנס ומי לא, העניקה התקשורת, כדי להביע את זיעזועה, את הכינוי "סלקציה". הפעולה העלתה ריח גזענות, ואמות הספים רעדו והגיעו עד בית המחוקקים.
באתר מאקו רצו להעלות השבוע את המודעות ליום זכויות בעלי החיים, וכך פתחו את משנתם בפייסבוק: "אושוויץ מתקיים בכל מקום שבן אדם מסתכל על בית מטבחיים ואומר: אלה הן רק חיות", תוך ציטוט דברי הפילוסוף היהודי תאודור אדורנו.
בגלי צה"ל התייחסה השבוע עירית לינור למועמדות לאוסקר של האויבת הגדולה של עם ישראל, כך מסתבר, וזה מה שאמרה פחות או יותר: "חרפה שנציג מדינה נאצית כמו איראן מורשה להשתתף בתחרות בין לאומית כמו האוסקר, בשם הפוליטיקלי קורקט של העולם המערבי".
השואה, על המושגים הסובבים אותה, הוצאה מקודש-הקודשים שלנו. כמו שאפשר לתאר באמצעותה את הטבח בעם הארמני, אפשר לתאר יום שיער רע ("השיער שלי? שואה!" אני כבר יכולה לשמוע מישהי מאושרת או מעושרת מזדעקת).
השימוש בכל אלה מעורר בי שאט-נפש, ולא בגלל שמרנות או קידוש האירוע הנורא ההוא, אלא בעיקר בגלל שמילים אלה משמשות היום כדי למקם את נקודת הקצה הסופית והרדיקלית ביותר בכל שיחה, בצדו של הדובר.
אין קשר בין הבעיה האיראנית לנאצים מהרייך השלישי, הגברת לינור. מצד שני, יש אפשרות שזה החיבור האולטימטיבי בינך ובין הטוקבקיסט המשמיץ האחרון בשורה. הנה, הצלחת להתחבר אל העם. מה זו השואה הזו שכולם מדברים עליה? לא יותר מסמן עבורך להוכחת הטענה שהרשע האולטימטיבי נמצא היכן שמסמנים לך.
צר לי, הגברת לינור, בין הסכנה האיראנית, אם זו בכלל קיימת, לתושבי איראן ולזוועה באירופה אין דבר וחצי דבר ענייני, ולידיעת עורכי מאקו, בית מטבחיים - מגעיל ככל שיהיה - לא נולד מהטעמים שבגללם נבנה הקרימטוריום באושוויץ בירקנאו.
עדיף שנמגר אחת ולתמיד את המילים "אושוויץ", "נאצי", "סלקציה" וכיוב' משיח על זכויות בעלי חיים, מהפה שלנו - וגם מפיה של עירית לינור.