לפני שבועות אחדים הרשה לעצמו הבמאי-מחזאי מאור זגורי פסק זמן מהלו"ז הצפוף לטובת חופשת התרעננות בפריז עם כמה חברים קרובים. "ערב אחד החלטנו לנסות סוג של משחק חברה", הוא משחזר. "כל אחד היה צריך לציין דבר אחד שהוא ממש טוב בו. זה היה הרבה יותר קשה ממה שדמיינתי. הטביעו בנו את הצורך להצטנע. זה בסדר כשמישהו אחר אומר כמה אתה מוצלח בדבר מסוים; אבל כשאתה צריך לומר את זה על עצמך - זה מביך".
זגורי יכול להתנחם בעובדה שבשלוש השנים הקצרות - שחלפו מאז עלה במסגרת החוג לתיאטרון של סמינר הקיבוצים "בתולים", מחזה הביכורים שלו ככותב וכבמאי - רשימת האנשים המציינים את הדברים שהוא ממש טוב בהם מתארכת בקצב מעורר השתאות. קשה להיזכר מתי לאחרונה ניפק דווקא מגזר התיאטרון המקומי יוצר צעיר המייצר באזז שכזה. זגורי, בסך-הכול בן 30, הפך בשנה החולפת לבון טון לוהט שכל תיאטרון מוביל מעוניין לנכס לפחות פרויקט אחד שלו לרפרטואר עונת המנויים. גם העובדה שרוב ההצגות שעליהן הוא חתום (עד כה) זכו לביקורות מחמיאות אך עדיין לא למעמד שלאגרים מסחריים אינה מאיטה את קצב עליית מניותיו. מה גם שהמחזמר "נתתי לה חיי" על-פי שיריו של דני סנדרסון, המועלה בתיאטרון הלאומי הבימה, מיועד להפר את המשוואה ולהקפיץ אותו רשמית לבריכה של הגדולים.
"יש לי היכולת לזהות חלון הזדמנויות ולעשות הכול כדי לממש אותו", כך זגורי. "וכשאני אומר הכול אני מתכוון ברמה מוסרית שאני חי איתה בשלום. לעולם לא אדרוך על מישהו כדי להשיג מה שאני רוצה, או אשקר ואעוות מציאות להציג את עצמי בצורה טובה ממה שאני באמת. אבל כשאני מאמין במשהו - אלך איתו עד הסוף. למשרד של מאיר קוטלר הגעתי כמעט במקביל למגעים על עבודה ראשונה בתיאטרון הלאומי הבימה. ידעתי שאני צריך סוכן, וידעתי מי הוא ואילו אנשי מקצוע הוא מייצג. הלכתי למשרד שלו וביקשתי פגישה, וברגע שישבנו אחד על אחד כל השאר היה עניין של כימיה, שזה משהו שאו שיש או שאין. כנ"ל לגבי אילן רונן (המנהל האמנותי של הבימה), שהגיע לראות עבודת בימוי שלי בסמינר הקיבוצים ואמר שהוא רוצה שאעשה משהו במסגרת הבימה, לא משנה מה. אילן ומאיר הם אנשים שהקשר שלי איתם הוא כבר שילוב של מקצועי, אמנותי וחברי".
אתה בין היחידים שהוא גם המחזאי וגם הבמאי של ההצגות שלו. עד כמה זה משרת אותך כלכלית?
"מאוד. כמחזאי אני מקבל תמלוגים, וזה שינוי מהותי כי רוב ההכנסות שלי באות מכתיבה ולא מבימוי. תנאי השכר של רוב הבמאים בארץ בהחלט טעוני שיפור, בעיקר מחוץ לתיאטרון הרפרטוארי. רובם מאושרים אם הם מביימים שתי הפקות בשנה, וזה ממש לא מספיק כדי לחיות בכבוד".
אתה מתפרנס בכבוד?
"באופן טבעי שלוש שנים של עבודה מסביב לשעון מתחילות להניב פירות. כשעשיתי הצגות סטודנטים בסמינר הקיבוצים, או הצגות פרינג', היה לי ברור שזה בפועל לעבוד בחינם. אם לפני שנתיים גרתי בדירה שכורה בדרום תל אביב עם שותף, כיום אני גר לבד בדירה שכורה במרכז העיר, ובשנה האחרונה נסעתי שלוש פעמים לחו"ל, אז אין לי טענות. פעם הייתי מוותר על תמלוגים כמחזאי ומתחלק ברווחים ממכירת הכרטיסים שווה בשווה עם השחקנים, כדי שלכל אחד מהם יישאר כמה שיותר. באופן טבעי, בהפקה כמו 'נתתי לה חיי' כבר אין שיקולים כאלה, מה גם שהמחזמר מצליח והאולמות מלאים וחלק מזה מגיע לכיס שלי. עדיין, אם תשאל אותי כמה זה יוצא תכלס בבנק מכל הצגה - לא אדע לענות".