יצורים דמויי לטאות רצים בצעדים מהירים בלהקה קטנה. לפתע הם משנים כיוון, תוך שהם מגבירים את מנוסתם. דקה אחר כך מתבררת הסיבה לבהלה, כאשר צעדים כבדים מרעידים את האדמה ודינוזאור ענק פוסע בכבדות תוך שהוא רומס את הצמחייה בדרך. הקטע הזה, שנשמע כמו עוד סיפור דינוזאורים חביב, התרחש באמת. הוא קרה אמנם מזמן, אבל ראיתי אותו במו עיניי, טבוע בסלע, והסלעים בפארק טורוטורו בבוליביה לא משקרים.
מובן שמיד נזכרתי בפארק היורה, סרט ההרפתקאות מבית היוצר של סטיבן ספילברג, על-פי ספרו של מייקל קרייטון, שעלילתו מתרחשת באי הבדיוני איסלה נובלר, כשקבוצת מדענים להנדסה גנטית בראשותו של ג'והן האמונד, מיליונר שאפתן, מחליטה להקים פארק שעשועים של דינוזאורים משובטים מתור היורה. אלא שלפני הפתיחה החגיגית, תוך כדי בדיקות אמינות הפארק ובטיחותו, אחד מהחוקרים משחרר בטעות את הדינוזאורים לחופשי. ספילברג שוב צוחק כל הדרך אל הבנק, והשאר היסטוריה.
יותר נכון פרהיסטוריה, והפארק הלאומי טורוטורו (Parque Nacional Torotoro) הוא אחד המקומות הכי מרתקים להרגיש בו כמו בתיאטרון פרהיסטורי, שבו כל צעד הוא פסיעה בזמן. מיקומו של הפארק, הנמצא במרחק שעות נסיעה אחדות מהעיר המרכזית קוצ'במבה (ראו מידע מעשי), עוד מוסיף לקסמו ולמסתורין האופף את סוד הכחדתן של לטאות הענק שקיפצו בו ורצו בימים שבהם משלו בפלנטה. אגב, למרות שם הסרט, מרבית הדינוזאורים לא היו קיימים עדיין בתור היורה. הם הגיעו לשיא גדולתם בתור שאחריו, הוא הקרטיקון (בלוח הזמנים הגיאולוגי הטריאס, היורה והקרטיקון הם שלושת התורים של עידן המזוזואיקון), אך מי אנחנו שניתן לעובדות לקלקל סרט טוב.
ובטורוטורו, הסיפור האמיתי מצית את הדמיון לא פחות מהסרט, והוא נפרס מול העיניים כאילו התרחש אתמול. לפני כשמונים עד מאה מיליוני שנים שימש האזור כמגרש המשחקים של דינוזאורים, ולפחות שישה מינים - בהם לטאות ענק מסוג Sauropod, Ankylosaurus ואחרים - טבעו פה את חותמם לנצח. חלקם היו צמחונים, חלקם טורפים מובהקים, אחדים היו הולכי על שתיים ואחרים הולכי על ארבע, והעקבות של כולם נטבעו בבוץ הרך שהתקשה והפך לאבן.
הלכנו בעקבות דון מריו, אינדיאני מקבוצת הקצ'ואה (Quechua, אחת הקבוצות האתניות הגדולות של הרי האנדים), שנולד וחי כל ימיו בכפר טורוטורו (שעל-שמו נקרא הפארק) ומכיר כל אבן, כל מערה וכל נקיק באזור. כבן 60, אוטודידקט אמיתי שרכש השכלה בכוחות עצמו, הפך לדמות כמעט מיתולוגית, והוא בר סמכא בכל הקשור לפארק. הוא מוביל קבוצות מדענים ממרחבי העולם - בהם גיאולוגים, פליאונטולוגים (חוקרי מאובנים), ארכיאולוגים ובוטנאים - המגיעים לחקור את המקום המרתק הזה.
כשהדינוזאור שיחק בתופסת
מקור שמו של הפארק הוא במונח thuru thuru pampa, שפירושו "מישורי בוץ גדולים" בשפת הקצ'ואה. שטחו כ-165 קילומטרים רבועים, הוא שוכן בגבהים שבין 1,900 ל-3,600 מטרים, והוא הוכרז לפארק לאומי ב-1988. הכפר עצמו, שנבנה בעידן הקולוניאלי, שוכן בגובה של כ-2,600 מטרים בעמק הכלוא בין צוקי Serranias de Huayllas ו-Condor Khaka, ומוקף בסלעי ענק. אלפי טביעות רגלי דינוזאורים יש באזור, ואפילו הדרך מהכפר אל שער הכניסה לפארק רצופה בהם.
הדרך משתפלת אל עבר נהר טורוטורו, הזורם לכיוון צפון מערב וחוצה נתיב שבו רצו כאחוזי אמוק דינוזאורים קטנים (יחסית) הולכי על שתיים, שהתאפיינו בכפות רגליים שבהן שלוש אצבעות. העקבות, שאורכן כ-25 סנטימטרים, מובילות בכיוונים שונים, חלקם במעלה גבעה. מה קרה פה, שאלתי את מריו. "אולי נקלענו למשחק תופסת", התלוצץ, ואחר כך הסביר: "קרוב לוודאי שהלטאות האלה אכן נבהלו מפני טורף גדול ונסו על חייהן. נראה גם שהכוחות הטקטוניים שפעלו באזור בתקופות שלאחר מהן גרמו לסלעי הבוץ לזוז ממקומם, ולשכבות השונות להתרומם ולשנות כיוון, וכתוצאה מכך חלק מהעקבות נראות כמו רצות במעלה הגבעות סביב".
כמה דקות אחר כך, כשהגענו לעקבות הענק (אורך כחמישים סנטימטרים, רוחב כ-35 סנטימטרים, עומק כעשרים סנטימטרים) של דינוזאור אדיר מידות, שגודל כל פסיעה שלו היה כשני מטרים, הרגשתי עקצוץ מענג של פחד קמאי. בשכבות קרקע החומר האדומה נמצאו גם שברי עצמות דינוזאורים, ואפשר להבחין בהם אפילו בתנועת הגלים שהרוח פרעה בים הרדוד שכיסה פעם את האזור. עם כל הכבוד לדינוזאורים, הם לא היו הראשונים. במרחק כשעת הליכה מערבה מהכפר, על Cerro de Las Siete Vueltas (הר שבעת העיקולים), נמצא משקע יוצא דופן של מאובנים ימיים, שיני כרישים מאובנות, שכבות סלעי גיר המנוקדים במאובני טרילוביטים (Trilobites, פרוקי רגליים ימיים), חלזונות קדמונים, ועד מאובני כוכבי ים בני כ-350 מיליוני שנים. אי-אפשר לחשוב על גן עדן נפלא מזה למי שהדינוזאורים עדיין מציתים להם את הדמיון ולחובבי מאובנים וגיאולוגיה בכלל.
משל המערה
למחרת פסענו שוב בעקבות דון מריו, יותר נכון השתלשלנו אחריו למערת אומחלנטה (Humajalanta, מים נעלמים בשפת הקצ'ואה). כשהגענו לעומק של שלושים מטרים כיבה מריו את פנס הראש שלו ורמז לנו לעשות כמוהו. זה לא היה חושך מהסוג שהעיניים מסתגלות אליו כעבור זמן. שום קרן אור לא מצליחה לחדור לעומק הזה. החושך היה בלתי חדיר. רחוק למטה שמענו את זרימתו של נהר אומחלנטה, שיצר את המערה הענקית הזו תוך שהוא מתחתר ונעלם מתחת לשכבות עבות של גיר.
כעבור כמה דקות של חושך ושל שקט טוטאליים הדלקנו שוב פנסים. לא רציתי לחשוב מה היינו עושים בלי מדריך מנוסה כמו דון מריו במערה הזו, שאורך מבוכיה כ-4,600 מטרים ועומקה המרבי 164 מטרים. קור רוח ומשמעת, שיננתי לעצמי. צמוק וזריז כמו שד, הוא קשר את קצה החבל לסלע, ואנחנו גלשנו שוב למטה. מהר מאוד מצאנו את עצמנו בפתחה של מחילה צרה שאותה צלחנו בזחילה אינדיאנית. זה היה מקום מצוין לבדוק בו נטיות קלאוסטרופוביות. כשהייתי ילדה הייתי רואה כל מיני חיות בחושך. עכשיו החושך היה עוד יותר גדול.
לאורם של הפנסים התגלו אולמות גדולים ובהם נטיפים וזקיפים ענקיים. אחרי כשעתיים וחצי, בעומק של כחמישים מטרים, מצאנו את עצמנו במרחק של מטר מהנהר הנעלם, אומחלנטה, מתבוננים לאור הפנסים בדגים השטים במימיו. עיניהם של הדגים הנדירים האלה, מסוג Trichomycterus Catfishes, התנוונו במשך מיליוני שנים של חיים באפלה. הטמפרטורה במערה קבועה ועומדת על חמש מעלות צלסיוס. היינו לבושים בחולצות טי בלבד, אך המאמץ, ההתרגשות והמתח עשו את שלהם ולא הרגשנו בכל צינה.
התחלנו לעשות את דרכנו חזרה. כשהיינו קרובים לקצה המערה ראינו לפתע אלפי כוכבים מנצנצים. המראה של כוכבים בהירים על רקע שמי לילה כהים, שנשקף דרך פתחה הענקי של המערה, היה מכשף ובלתי נשכח.
700 מדרגות ומקלחת
קניון טורוטורו, הנקרא גם וואקסנקה (Huacasenq'a, נחירי הפרה בשפת הקצ'ואה), הוא היפה והמרשים בקניוני הפארק, ונהר טורוטורו מתפתל בו כמו נחש ירוק בין מצוקים הנופלים לעומק 350 מטרים ויותר, ומכוסים בטחב, בגפנים ובצמחייה טרופית. הדרך אל המפל עוברת בין חלקות מעובדות של תפוחי אדמה ושל עצי סיגלון הפורחים בוורוד ובסגול.
כ-700 מדרגות אבן מובילות אל תחתית הקניון, וגם המחשבה שנצטרך לעלות את כל הדרך חזרה לא עצרה בעדנו. למטה קרצו בירוק ובטורקיז הבריכות שהנהר יוצר, ואי-אפשר היה לעמוד בפיתוי להשתכשך בהן. עמדתי מתחת למפל El Vergel (הגדול במפלי הפארק), וזכיתי למקלחת של עוצמה ושל יופי.
בשעות אחר הצהריים חזרנו לכפר.
החנות טחידוס מילנריוס (Tejidos Milenarios, בספרדית אריגים בני אלפי שנים) בשולי הכפר היא פרי התארגנות מקומית של נשים מכפרי הסביבה. אפשר לרכוש בה אריגים, בובות סרוגות ואגוואיו'ס (Aguayo, בד צבעוני ארוג ביד, המשמש את הנשים המקומיות בהרי האנדים לנשיאת משאות על הגב, מתינוקות ועד שקי קמח ואורז). "האריגים שלנו מייצגים תרבות ומסורת, והם חלק בלתי נפרד מחיי הנשים כאן", נכתב בעלון הצנוע שהיה מונח ליד הקופה. "באמצעותם אנחנו מבטאות בחוט ובצבע, בדוגמאות ובסמלים, את הקהילות שבהן אנחנו חיות". קנינו מפת צמר, לא רק בשל יופייה, אלא גם מתוך רצון לשמר מסורת של דורות רבים ולסייע לנשים האלה, שחייהן קשים כל-כך.
מידע מעשי
איפה: הפארק הלאומי טורוטורו נמצא במחוז פוטוסי (Potosi) במזרח בוליביה, במרחק של כ-140 קילומטרים מדרום מזרח לעיר המרכזית קוצ'במבה (Cochabamba)
הגעה: מקוצ'במבה, בכביש ובדרכי עפר, כחמש שעות ברכב פרטי (בסוכנויות הנסיעות בעיר ניתן לשכור רכב פרטי עם נהג) וכשבע שעות באוטובוס של חברת Transporte de Norte. תחנת האוטובוסים (המעוטרים בדינוזאורים) נמצאת בפינת Republica ו-6 de Agosto Avenida. מומלץ לרכוש כרטיסים מראש.
עונה: יוני-אוקטובר (העונה היבשה). בעונה הגשומה הדרכים לפארק עלולות להיות בלתי עבירות.
התארגנות: בכפר יש היצע גדול יחסית של אכסניות ושל הוסטלים. הכניסה לפארק כרוכה בתשלום, ומומלץ לשכור מדריך (באמצעות לשכת התיירות במרכז הכפר, או באכסניה שבה שוהים) המכיר היטב את האזור.