אצל כל סופר מצליח, כנראה, יש את הרגע המכריע שכיוון אותו לקריירה של כתיבה. גם אצל מחבר רבי-המכר הרלן קובן היה רגע כזה לפני הרבה שנים, אבל הוא היה מודע אליו רק בדיעבד.
"אני זוכר שכשהייתי בן 15", הוא נזכר בראיון מיוחד ל"גלובס", "קראתי את הספר 'איש המרתון' של ויליאם גולדמן. הייתי אז כל-כך במתח מהעלילה של הספר, שהיית יכול להצמיד רובה לרקתי ועדיין לא הייתי מניח את הספר. כנראה שבתת-מודע חשבתי שגם אני רוצה יום אחד לגרום לקוראים להרגיש כך".
35 שנה חלפו, וקובן הפך בעצמו לכותב ספרי מתח, ממחברי רבי-המכר הבולטים בעולם כיום. עכשיו, בספרו החדש "מחסה" (בהוצאת "ידיעות ספרים"), הוא מנסה לפנות לאותה קבוצת גיל שבה היה כאשר נתקל בספר של גולדמן. בחירה זו היא אתגר מסוג אחר עבור קובן, יש שיאמרו שזהו אתגר אפילו גדול יותר מכתיבה למבוגרים. ובכל זאת, הספר לא מאוד שונה מספריו הקודמים של קובן. או במלים אחרות, ייתכן שגם מבוגרים שאהבו את ספריו הקודמים, יוכלו להתחבר ל"מחסה".
קהל היעד החדש גם מביא לשינוי של זהות הגיבור. אחרי עשרה ספרים שגיבורם היה מיירון בוליטר, שחקן כדורסל בעבר וסוכן שחקנים ובלש בהווה, הספר החדש מתמקד באחיינו מיקי.
מיקי, שנרדף בידי גורל אומלל של אם נרקומנית ואב שנהרג בתאונת דרכים, מוצא עצמו גר עם דודו מיירון. בתחילה נראה שחייו החדשים טובים מהקודמים, עם חברה מקסימה בשם אשלי, אבל אז היא נעלמת, ומפה מתפתחת העלילה שבה מתברר שחברתו פחות מתוקה וביישנית משחשב, וכי מי שעוקבים אחריו קשורים למות אביו.
הוליווד ביזארית
מבחינה תפוצה ומכירות, קשה להתווכח עם ההצלחה של קובן. ספריו תורגמו ל-41 שפות ומהם נמכרו כבר יותר מ-50 מיליון עותקים. "אני מנסה לכתוב 'נובלה של שקיעה' - ספר שאתה לוקח איתך לחופשה, אבל תעדיף להישאר בחדרך במלון, כי אתה חייב לדעת לאן הוא יתפתח. אכפת לך מהדמויות ומהסיפור עד כדי כך שכל שאר העולם פשוט נעלם מבחינתך. אני אוהב את התחושה הזו כקורא, ורוצה לתת אותה לך ככותב".
נדמה שהעלילות בספרים שלך, כמו גם הפופולריות שלהם, מתאימות להפוך לסרטים. למרות זאת, רק אחד מספריך, "אל תגלה" (בהוצאת "ידיעות ספרים" ב-2006) עובד לסרט, בצרפת. האם מפיקים בהוליווד פנו אליך עם רעיונות בנושא?
"הוליווד היא יצור ביזארי. דווקא יש תוכניות בנושא. אני כותב תסריט לספר 'Stay Close' עם לורנס קסדן ('שומר הראש', 'החברים של אלכס', 'שובו של הג'די', 'אינדיאנה ג'ונס ושודדי התיבה האבודה', 'לוכד החלומות'), שאמור לביים אותו לסרט, ובן אפלק רוצה להפיק גרסה מחודשת ל'אל תגלה' - אבל עוד נראה מה יהיה עם התוכניות הללו".
שוק הספרים מתמודד עם אי-ודאות. יש משהו שניתן לעשות כדי לשנות את גורלו?
"שום דבר שאני יכול לעשות, חוץ מלעשות עבודה טובה יותר בכתיבת ספריי. אם אמשיך לכתוב מה שאנשים רוצים לקרוא, אהיה בסדר. בהשוואה לעידן שלפני המולטימדיה, יש עכשיו יותר הסחות דעת וזה הכול. אבל אם אתרכז בכתיבת הספר הכי טוב שאני יכול, אתה תקרא אותו בספר מנייר, בספר דיגיטלי, בקלטת שמע, על מגילה, אבן, בכל אמצעי. כל השאר מבחינת הכותב זה רק רעש שמסיח את הדעת".
לא מתעסק ביהדות
אחד המאפיינים בספריו של קובן, הוא עיסוק באלימות ותיאורים רוויי דם. בספר "דם חם" (2009) הכתיבה הזו מוגבלת יחסית, אבל מתוארת בה סיטואציה שסוכנים מטעם המדינה עושים שימוש בעינויים, נושא שעורר תגובות רבות.
את קובן הנושא השנוי במחלוקת לא מרתיע, להיפך. "אני אוהב לעורר דיונים והרבה פחות לתת תשובות. בנוגע לסוגיית העינויים, זה בבירור דבר שגוי, אבל זה מעניין וחשוב להבין מדוע אנשים מתפתים לפעמים לעשות בהם שימוש במקרים מסוימים. אני לא אוהב תשובות קלות, כי הן לרוב תשובות מוטעות".
ברוב הספרים, הגיבור שלך הוא ממוצא יהודי. הדמות המוכרת בהקשר זה היא של מיירון בוליטר, שעומד במרכזם של 10 מהספרים. אבל יהדותו כמעט שלא מוזכרת.
"הספרים אינם על דת. קראתי הרבה ספרים שהגיבור היה קתולי. תחשוב על הספרים שאהבת, אתה זוכר מה הדת של הגיבור שלהם? כנראה שלא. אני לוקח החלטות שמתבססות על הדרך הכי טובה לספר את הסיפור".
הדמות של בוליטר מבוססת על אדם אמיתי שאתה מכיר?
"אין סופר שאוהב להודות בזה, אבל בוליטר מבוסס בחלקו הגדול עליי, עם השלמה מסוימת שהיא מעולם המשאלות. הוא חזק יותר, מהיר יותר, משעשע יותר, חבר טוב יותר וחכם יותר ממני. אני, לעומת זאת, נבון ממנו בענייני נשים. בעוד שאני עם אשתי מאז גיל 20, חיי האהבה שלו הם אסון".
כמי שמוכר הרבה ספרים, מטריד אותך להיות מוגדר לעתים קרובות כמי שעוסק בספרות פופולרית ולא בספרות גבוהה ומעמיקה?
"לא. מעולם לא פגשתי סופר שלא מעוניין למכור הרבה ספרים ולקבל יותר מחמאות. מי שמתעקשים לדבר על ה'ערך' של הספרים שכתבו, בד"כ מספרים לך משהו לא נעים על עצמם".
לא לאבד את הקוראים
קובן הכיר בלימודי התואר הראשון את הסופר דן בראון, מחבר "צופן דה וינצ'י", "מלאכים ושדים" ו"הסמל האבוד".
יוצא לך לעבוד גם עם סופרים אחרים?
"אף פעם. יש לי הרבה חברים שהם סופרים ואנחנו מדברים על כל נושא, מלבד כתיבה. עבורי כתיבה היא דבר אינדיבידואלי, אבל אולי יום אחד אשנה את דעתי בעניין ואשתף פעולה עם סופר אחר".
אילו סופרים נתנו לך השראה?
"אני שואב השראה מכל דבר גדול, לא בהכרח סופרים. שיר של ברוס ספרינגסטין, סרטים של וודי אלן ואלפרד היצ'קוק, ציור של אד הופר או נובלה של פיליפ רות. כל דבר שמעורר וגורם לשקוע במחשבות, יעיר בי את הרצון לתת לקוראיי את אותה התחושה".
כשאתה פוגש חברים מהתיכון, איך הם משלימים את המשפט - "חשבתי שתהיה..."?
"'רקדן סטפס'. אני צוחק, אבל התשובה היא בדרך-כלל 'הכל חוץ מסופר'".
בזמן הכתיבה אתה חושב על מה שהקוראים ירצו לקבל?
"הקוראים לא נמצאים בראשי כשאני כותב, אבל אני עושה מאמץ שלא לאבד אותם. בכל מילה אני חושב אם מה שאני כותב הוא משכנע, 'תופס' והכי טוב שאני יכול לעשות. אם התשובה שלילית, אני משנה את מה שכתבתי".
מה הספר שקראת והכי אהבת?
"הספר הכי טוב שקראתי הוא זה שעוד לא קראתי. האם אינך חש גם את התקווה שהספר הבא שתקרא הוא יהיה זה שהכי אהבת אי-פעם? אם בכל זאת עליי לבחור בספר שאהבתי במיוחד, זה 'מה מעיק על פורטנוי' שכתב פיליפ רות".
ספר על פידבק מעניין שקיבלת.
"אני מקבל הרבה מכתבים יוצאי דופן. באחרונה ביקש ממני מישהו שאגיד מהי מילה מסוימת בעמוד ספציפי באחד מספריי, כי הילד שלו אכל פיסה זו מהספר".
בספרך "משחק הציד" (2010) אתה מביע עמדה ביקורתית כלפי תוכניות ריאליטי.
"כן, אני מאוד אוהב טלוויזיה, אבל לא תוכניות ריאליטי. בעיניי זה מונח עם סתירה פנימית. כשאני צופה בטלוויזיה, אני מעוניין דווקא להימלט מהמציאות שבחוץ".
קובן משתייך לקבוצה לא קטנה של סופרים יהודים-אמריקנים מוערכים, ביניהם ניתן למנות בין היתר את פול אוסטר, פיליפ רות, ג'וזף פיינדר, ג'ונתן ספרן פויר והרמן ווק. הקשר הישראלי שלו הוא שסבו, חיים כהן, גר בירושלים והיגר ממנה לפני כמעט 100 שנה לארה"ב. לקובן יש עדיין מספר קרובי משפחה בראשון לציון, וחלק מהיחס המיוחד של קובן לישראל, מתבטא בבחירתו להוציא את ספריו "תחזיקו חזק" (2008) ו"דם חם" (2009) בעת ובעונה אחת בישראל ובארה"ב.
ביקרת בישראל מספר פעמים. מה היו הרשמים שלך?
"אני אוהב את ישראל ואת האנרגיה שבה. תמיד יש בה מעין חשמל באוויר. אני אוהב את האנשים, אני אוהב את זה שאתה יכול לנהל ויכוח ודיון בלהט ועדיין לתת כבוד האחד לשני. דבר לא ישנה את התחושות הללו שלי".
מסיבות מסחריות או העדפות אישיות, קובן לא אוהב לסטות מעולם הספרות ולדבר על השקפותיו בתחומים אחרים, כמו פוליטיקה וחברה, אבל כן רומז לגבי סוג העמדות שמהן הוא סולד. "אני כותב נובלות, לא פוליטיקאי. איני רוצה שתתחיל בקריאת הספר שלי במחשבה 'הו, הוא ימני או שמאלני'. תפקידי ככותב, ואולי גם כבן-אדם, הוא לראות את כל הצדדים. אני בפירוש מעדיף את התחום האפור מאשר עמדות פשוטות של שחור או לבן. כל אחד שיותר מדי בטוח לגבי האמת, מישהו שהוא קיצוני מאיזה שהוא צד, מעלה בי חשש".