יאיר ניצני / צלם: דור מלכה
בתוך ים העיסוקים שיאיר ניצני מתברך בהם בימים אלה - טלוויזיוניים, עיתונאיים, עסקיים, לימודיים, מוזיקליים, טכנולוגיים - אין לי ספק לרגע מה הכי חשוב לו. מה מדליק את עיניו ומשלהב את קולו ואולי גם משמר את נעוריו, או לפחות את התרכיז המתוק והפרוע שלהם. גבירותיי ורבותיי, זוהי תיסלם. ולא תיסלם של תחילת שנות ה-80, אלא תיסלם 2012, לייב און סטייג', הגרסה למבוגרים בלבד.
"הלהקה מופיעה הרבה יותר מפעם ומצליחה הרבה יותר מפעם", הוא יורה. "תיסלם היום פותחת קופה בשוני ומביאה 1,500 איש. אנחנו כמו מילואימניקים, שיש להם דינמיקה משלהם, מפליצים והכל. תעיר אותי בארבע בבוקר, שים אותי עם יזהר משמאל ודני מימין במדיסון סקוור גארדן, ואני ישר בעניינים".
- למרות שעברו בלי עין הרע שלושים שנה מאז שהייתם העניינים בכבודם ובעצמם.
"אנחנו מסתכלים על עצמנו מדי פעם מהצד ושואלים: זו לא חבורת תרחים? אנחנו רגישים לעניין הזה. אבל אנשים באים להופעות, ואנשים כותבים לנו, אז זה בסדר".
- והברז עדיין על הראש?
"לא, זה עושה לי שטף דם, עיגול אדום. למרות שיש היום הרבה יותר מקום לברז".
ככה עוזבים את "כוכב נולד"?
הוא כבר בן 53 וחצי, גר בגני יהודה, נשוי (לאותה אישה, דרורית) ואב לשלוש בנות. בהיסטוריה המפורסמת שלו היה טכנאי בגל"צ, קלידן בתיסלם וכותב שירים, בדרן והאשם תמיד, מנכ"ל הד ארצי, ציפור לילה בגל"צ, מגיש בטלוויזיה ועוד כמה וכמה דברים בסביבה.
בעונה האחרונה קיבל ניצני מינוי לשופט מן המניין בערכאה הטלוויזיונית הגבוהה ביותר, "כוכב נולד". בסוף החודש שעבר התבשרה מדינת ישראל כי כבוד השופט החזיר את כתב המינוי, כלומר, פרש מצוות התוכנית שעדיין מתמודדת עם טראומת צנעני שפקדה אותה בקיץ. וכל זאת, ערב עליית העונה החדשה. השופט בדימוס מסביר את הפרישה בריבוי עיסוקים, עובדה שקשה להתווכח איתה, כפי שיתברר להלן. ועדיין, אי אפשר שלא לתהות: לוותר על "כוכב נולד"?!
"בן אדם צריך לעשות סדר בחיים. כשקיבלתי את הלו"ז של 'כוכב נולד' לעונה הבאה הסתכלתי עליו, מול הלו"ז שלי, וראיתי שאני לא מסוגל לבצע. יש שם ימים שלמים של צילומים, אודישנים, ימים ארוכים, ולי יש 'ינשופים', טור בעיתון, חברה לנהל. ישבתי עם סוכני האהוב ועם עובדיי במשרד ואמרתי 'חבר'ה, אני כנראה אצטרך לוותר'. יש מה מתאים ומה לא מתאים. אני מביט על התמונה המלאה, וכשאני עושה את החשבון, אני מחליט מה אני עושה ועל מה אני מוותר".
- בטוח שזו הסיבה היחידה?
"מתחילה תעשיית ספקולציות: 'ניצני עוזב ספינה טובעת', 'קשת זורקים אותו'. אני רק יכול להגיד שבעונה שעשיתי הייתי מבסוט. קיבלתי בעיקר פידבקים חיוביים, והמון - מהביקורת ומהרחוב. ואני, יש לי הרבה רייטינג רחוב. אנשים אומרים לי: 'אתה אומר מה שאני מרגיש'. תמיד היה לי נעים שיש ציבור שמזדהה עם טביעת העין שלי ועם התחושות שלי".
- אז דווקא את "כוכב נולד" לעזוב? זו פלטפורמה, חשיפה, בולטות.
"כן, זה מותג, זה כסף, זה פרסטיז' - אבל קיבלתי החלטה לוותר על זה. מה לעשות, יש דברים שהתחייבתי לגביהם. וזה גם לא לכבוש איזו פסגה. כבר הייתי שם".
אחד הרחשים שהסתובבו בתעשייה עם הודעת הפרישה של ניצני, העלה אפשרות שהצעד קשור להצטרפותו של גידי גוב לצוות. גוב וניצני, אמר הרחש הזה, די רוקדים על אותה בלטה. לפני שניצני מתייחס לטענה, הוא יורה מטח של מחמאות מקצועיות בשופט החדש. "גידי גוב הוא בחירה ראויה וטובה. איש טלוויזיה מובהק, איש מוזיקה מובהק, אדם עם כריזמה מטורפת ויכולת ביצוע מדהימה. אם מישהו חושב ששנינו נמצאים על אותה משבצת, זה מאוד מחמיא לי. נכון שאם לוקחים את זה בניתוח של 'על תקן האשכנזי המתנשא', אני יותר דומה לגידי מאשר למרגול. אבל מעבר לזה, אנחנו שונים. אם הייתי נשאר, היינו עושים כיף יחד".
במבט קצר לאחור, ניצני לא רואה את "כוכב נולד" באור אחר, או לפחות לא מבטא מחשבה כזו. אני שואל על תובנותיו בדיעבד, והוא עונה שלמד עוד משהו.
- משהו טוב?
"למדתי כמה זה מורכב וכמה זה עשוי באהבה - ואני חף מציניות כשאני אומר את זה. יש נטייה עכשיו להגיד ולכתוב כל מיני דברים לא אסתטיים על צביקה הדר. קצת כמו עם יאיר לפיד - זו אופנה להגיד שהוא נמאס. ואני רוצה להגיד שצביקה הדר הוא אחד האנשים שאני הכי אוהב בעולם. למדתי להכיר את כישרונותיו. הוא כל כך מוכשר וכל כך מפתיע אותי בכל פעם מחדש, ביכולת האלתור שלו וביכולת הקומית, ותאמין לי שזה לא מובן מאליו. ומעל זה, לא עלה לו השתן לראש. הוא חבר".
לא רק ההסתבכות של מרגול והעזיבה של ניצני מאתגרות היום את "כוכב נולד", אלא השחקנית החדשה שהופיעה על המגרש שלה, "דה ווייס". "'כוכב נולד' נמצאת בנקודת מבחן מסובכת יותר משהייתה בה קודם", ניצני מודה, "כי יש תוכנית מוזיקה אחרת שנותנת מספרי רייטינג ושהביאה קונספט אחר".
- היא טובה בעיניך?
"כן, היא עושה עבודה טובה. אני חושב שלתוך התרבות הטלוויזיונית נכנס אלמנט שאי אפשר להתעלם ממנו".
- עד כמה פרשת מרגול פגעה ב"כוכב נולד"?
"אפשר היה בלי זה. מי צריך את כל הדברים הגבוליים האלה, העברת מסרים וכו'. זה בטח לא תרם לשינה של אף אחד. העזיבה שלה טרפה את הקלפים ויצרה רי-שאפל שלם. בכמויות המוזיקה הים-תיכונית שיש בתוכנית, אי אפשר להתעלם מהז'אנר הזה, ואז אתה חייב שיהיה לך בר-סמכא בתחום. ופה העניינים מתחילים להסתבך, כי אתה רוצה אוטוריטה וגם מישהו שהוא אישיות טלוויזיונית ראויה מספיק. כאן מרגול סיפקה את הסחורה בצורה פנומנלית".
- תמשיך לראות עכשיו "כוכב נולד", או כמו כדורגלן שעזב קבוצה, תשאיר אותה מאחוריך ולא תתעניין?
"בוודאי שאמשיך לראות. זה חלק ממה שעשיתי ומעולם המוזיקה שאני עוסק בו".
האבחנה: הפרעת עניין
אחרי "כוכב נולד", ובלעדיה, חוץ מהופעות בתיסלם, הנחיית "הינשופים" בערוץ 8 וכתיבת טור שבועי, ראשון מבחינתו, ב"ישראל היום", ניצני הוא בעליה של חברה ותיקה המשדכת שירים וזכויותיהם לפרסומות ולסרטים, וגם שותף של המאמן הלאומי אלון גל במכללה המלמדת ניהול אמנים והפקתם. אני מספר לו שבכל הראיונות האחרונים שקראתי, עיתונאים התבכיינו על כך שקשה עד בלתי אפשרי לתאם איתו פגישה, ותוהה האם שפר עליי גורלי, או שהוא פשוט פחות עסוק כרגע.
ניצני נראה נעלב כמעט. "אני מאוד עסוק. היום שלי מאוד מסודר ומתוכנן. אני כפייתי - כפייתיות של ברדקיסטים. בגלל שאני מבולגן מטבעי, אני כל כך מסודר. אבל להגיד שקשה לקבוע איתי?".
- איך אתה מסביר שלל כזה של עיסוקים? חריצות יוצאת דופן? צורך קיצוני בגיוון? תאוות בצע?
"קומבינציה של הרבה דברים. יש לי מין הפרעת עניין. היום נותנים לזה כל מיני שמות ומתאימים לזה תרופות. באמת ניסיתי לקחת תרופה בעבר".
- איזו?
"ריטלין".
- ו...?
"ונהייתי משוגע מזה".
תעסוקת היתר, בעיני ניצני, היא לא רק הבעיה והסימפטום, אלא גם הפתרון. "כנראה מרגיע אותי, המולטיטסקינג. חוץ מזה, במדינה שלנו, ובתחום שבחרתי, שנושק לתרבות ולבידור וקצת לטכנולוגיה, הזכות לעיסוק טומנת בחובה איזה עוני. 'טלוויזיה' היא לא משהו שאפשר לסמוך עליו לאורך זמן. אתה עושה טלוויזיה - ומחר זה נגמר. ואז אתה אומר: מה אעשה עכשיו? אני לא רוצה להיות במצב שבו אני עושה משהו נגד רצוני, או משהו שלא מתאים לי".
- אז אתה עושה כל כך הרבה ומחלק את הביצים בעוד ועוד סלים.
"אני גם מרצה - ואני מרצה מבוקש! שנים אני עושה את זה בנושאי סאונד ופרסום, ועכשיו אני מרצה בנושא שהצבתי לגביו מוטו: חשיבות היותנו טאלנטים".
- מה חשוב בזה?
"גם אם אתה עובד באינטל, תסתכל על עצמך מבחוץ ותשאל: איך אני יכול להיות יותר טאלנט ממה שאני? איך אני יוצא מהאפרוריות וגורם לאנשים להסתכל עליי בעיניים אחרות?".
- עשית לי חשק. למד אותי.
"אני מדבר על מיתוג, על טיימינג, על להיות מקורי, על לקחת צ'אנס ולהגיד מה שיש לך גם אם אתה מסתכן בלצאת קצת טמבל".
אני חולק עם ניצני הרהור ולפיו עיסוקיו ה"רציניים" יותר, הביזנס שסביב השואו, הם בסופו של דבר החלק הדומיננטי בחייו, ואילו הבידור והאמנות והתרבות משמשים רק תבלין. הוא לא דוחה את הדימוי הקולינרי, אבל גם לא בולע אותו בשלמותו: "החיים שלי הם מין פיצה מתובלנת, חלק ממנה עם בצק קשה יותר, ועליו כל מיני פרושוטו ופפרוני. כן, יש דברים משעממים יותר, כמו להעביר זכויות, למכור וכו' - למרות שזה תמיד נחמד לסגור עסקה ב-150 אלף שקל. אני אוהב גם את הצד הזה, ואהבתי אותו בהד ארצי, להמר על אמנים שיצליחו. אבל הרבה מהבחירות שלי נעשות כדי שיהיה לי נעים וכיף".
יודע מה זה להישאר מאחור
שלושה מנחים קבועים (מודי בר-און, רוגל אלפר ויאיר ניצני) חולקים ביניהם את ערבי השבוע של "הינשופים", תוכנית התרבות גבוהת המצח בערוץ 8. לאחרונה גרפו "הינשופים" את פרס תוכנית האירוח של השנה (כאילו יש כאן עוד כאלה) בטקס פרסי האקדמיה. הערבים של ניצני, להבדיל מאלה של בר-און ואלפר, מתענגים על היבטיה הטכנולוגיים של תרבותנו העכשווית - מיני ממשקים, יישומים ושאר מרעין בישין המערערים את שלוותו של כל לואו-טקיסט המכבד את עצמו.
יש לי בעיה עם "הינשופים" שלך. התוכנית מעניינת אותי, אני רוצה ליהנות ממנה, אבל הרבה פעמים היא עוברת לי מעל הראש. חשבתי שזה פשוט לא לדור שלי, אבל הנה, אתה מבוגר אפילו ממני - ושוחה בזה.
"אני כנראה חי מאוד את תחום הטכנולוגיה. ואני מודה שהצלחנו לפצח משהו שמשלב בתוכו את הסקרנות. מצאנו סוג של קלילות שמצליח להעביר את התוכנית בלי נימה של חמישה טכנולוגים מפוצצי-תחת".
להדגשת הקריצה, התנהלות שמאפיינת את ניצני ועוד אטפל אליה בהמשך, הוא מספר על האווירה המשועשעת בה זורמת התוכנית, על איך כולם רק מחכים לגמור וללכת לעשן, "ואם אפשר גם לשתות - תוך כדי". ואז הוא מחליט לבוא חשבון עם הטכנולוגיה, או לפחות עם רגשותיו כלפיה: "כמה שאני אוהב את זה, אני שונא את זה באותה מידה".
- אתה? למה?
"כי זה מעצבן אותי. זה לא משהו שגדלתי עליו. אני שיחקתי בחצר. נמאס לי ללמוד בכל פעם תוכנה חדשה ומעצבן אותי שבכל רגע ילד ממציא תוכנה חדשה ועושה עליה הון - ואני לא. אבל אלה החיים החדשים. אחת הסיבות לכך שאני בתוך זה היא הפחד להישאר מאחור. אני יודע מה זה להישאר מאחור".
- מאיפה אתה מכיר את ההרגשה?
"הייתי תלמיד מאוד גרוע. אני יודע מה זה להחמיץ שבוע, ולא להיות בעניינים בכלל".
- וההשתעבדות של כולנו לטכנולוגיה לא מציקה לך? הנזק שהיא גורמת לכישורים חברתיים ואחרים?
"זה מאוד מלחיץ אותי. יש עליי כל הזמן ביקורת בבית, למשל, שאני יותר מדי בטלפון, יותר מדי במחשב. ואני מאוד משתדל שלא, אבל לא נעים לי להגיד: לפעמים יותר מעניין במחשב מאשר ליד חברים שמדברים איתי כבר מאתיים פעם על אותו דבר".
זהירות, חשיבות עצמית
באחד הראיונות עמו העיד ניצני שהוא משתדל להשתטות כל הזמן. אני אומר לו שזה ניכר בעיניי: ההשתטות, וגם ההשתדלות. והשאלה היא למה זה קורה: כדי שלא יחשדו בו שהוא נפוח? ואולי כי הוא לא בטוח בעצמו, לא חש רציני מספיק כדי להיות רק רציני?
"זה לא מתוכנן או מתוכנת", הוא מגיב. "זה משהו שאתה מסגל בחיים. אין דבר יותר מפגר ממישהו שמלא מעצמו. אז אתה אומר לעצמך: שים לב שאני לא אהיה כזה!".
- למה זה כל כך רע, בעצם?
"כי החיים עוברים, קצרים, והחשיבות העצמית מטומטמת. אני נזהר מלעוף על עצמי יותר מדי. וזה נורא קל. הרי נורא כיף לאונן. אנשים שעפים על עצמם, פוליטיקאים למשל, זה נראה נורא. לכן חשוב מאוד לדעת לצחוק על עצמך, להשתעשע, לחייך, להתרווח - מעבר למרדף אחרי הכסף. כי צריך להאכיל את הילדים האלה, הם אוכלים כל הזמן".
- יש לך שלוש בנות צעירות. כמה הן כבר אוכלות?
"אז הן קונות בגדים כל הזמן".
- אז זה לא שאתה מרבה להתלוצץ פשוט כי אתה לא מרגיש אינטלקטואל?
"ברגע שמדברים על דברים שאני לא מבין בהם, אני מחפש את המפלט המצחיק. אנחנו לא כאלה אינטלקטואלים. ובכל זאת, בשנים האחרונות אני מבין בהכנעה שעשיתי כמה דברים שהשאירו את חותמם. אז אני מאוד מרוצה מעצמי, אבל לא עף על עצמי".
- אידיוטי לשאול אותך במה מכל עיסוקיך היית בוחר אילו היו מאלצים אותך לבחור אחד. אבל אתה אוהב להשתטות, אז בוא נשתטה.
"אם היית נותן לי היום לעשות את 'אחורי החדשות' עד המוות, הייתי חותם על זה. היה שם תמהיל שנורא אהבתי: כתיבה מדויקת ומושחזת ואני אוהב לסמוך על דברים מדויקים; סאטירה לא מתחסדת, לא בכוח, אירונית - אני מאוד אוהב אירוניה; וזה היה מתוחכם מספיק וגם פושטקי ופרחי מספיק. בנוסף, הצלחתי להכניס מוזיקה וראיונות משעשעים ולתקוע לפוליטיקאים שהגיע להם. היה משהו נורא נכון בתוכנית הזאת".
פאקינג חנון עם פסנתר
כמי שהקיף את המוזיקה העברית מצדדיה השונים - ביצוע, יצירה, ניהול, הפקה - והגיע עד כס השיפוט בערכאת "כוכב נולד", נראה שאין מתאים מיאיר ניצני להתמודדות עם הטענות בעניין ההתמסחרות, הזילות והמיידיות שפשו באמנות. אבל האיש פיקח ומנוסה דיו כדי לא לירוק לבאר.
"לא אתחסד. ואני לא אמור לכרות ענף שגם עליו אני יושב. אני שמח שיש מוזיקה בטלוויזיה, נקודה. כבר המון שנים שאין, כי אין תוכניות אירוח. כש'כוכב נולד' או אייל גולן מביאים מוזיקה לפריים טיים, זה כבר חיובי. בוא לא ניתמם: טלוויזיה צריכה להיות רחבה, פופוליסטית, מסחרית. לא צריך להתבייש בזה. אני מאמין בשוק החופשי וברצון הקהל. תמיד היו ועדות מסדרות. פעם אלה היו הלהקות הצבאיות, שמשם יצאו אחר כך הכוכבים. היום אלה תוכניות הטלוויזיה".
- אבל כשאתה צופה ומאזין, אתה לא אומר לעצמך לפעמים: איזה באסה, איזה זבל?
"ממש לא. גם כשתיסלם הצליחה, אמרו 'זה מה שיש לנוער? זו המוזיקה? איפה המוזיקה הנהדרת של שנות ה-60 וה-70? איפה הזמרים של אז?'. מדברים היום הרבה על המוזיקה המזרחית ותוקפים אותה. שלא יבלבלו לי את המוח. יש המון פופ מחורבן ורוק מחורבן. אני לא אוהב את ההתייפייפות הזאת, 'מוזיקה מזרחית, לאן הידרדרנו?'. אם אנשים אוהבים, אז זה טוב להם. זה תפקידה של המוזיקה. יש שם דברים טובים, שעשויים היטב, בקפידה רבה".
- ויש שלא נדע.
"כן, יש הרבה ג'אנק מפגר ודבילי. אבל גם אצל הלבנים יש".
אני מביט ביאיר ניצני העגלגל, החייכן, הבדחן, שמוכר לכולנו כפי שהוא מוכר לכולנו, ומחליט לעמת אותו עם תובנה עגומה משהו.
- נראה לי שאף פעם לא היית באמת רוקר - מסיבות פרועות, הרס חדרי מלון, אורגיות עם מעריצות, כל החבילה הזאת, של סקס, סמים ורוקנרול. זה נכון?
כאן הוא מחייך חיוך קטן, שותק שתיקה קטנה ואומר בשקט: "לא, זה לא נכון. מה אתה רוצה, שאתחיל לספר לך סיפורי גבורה עכשיו? היו לנו את הימים היפים והפרועים שלנו, פראות אקטיבית. וזה כולל הכל. וכשאנחנו נפגשים, זה חוזר. לא הכל".
- ביאס אותך שאף פעם לא היית החתיך או היפיוף? ככוכב צעיר, בטח ליד כל מיני צוף פילוסוף ויזהר אשדות, זה יכול די לתסכל.
"בטח, איזו שאלה. מה זה היה לשים ברז?".
- ניסיון לגנוב פוקוס?
"רציתי להשתטות. בדיעבד, אתה יכול להבין את זה כניסיון לגנוב פוקוס. שמתי ברז גם כשהלכתי ברחוב. אני פאקינג חנון עם פסנתר. איכשהו, תמיד הייתי טיפה מרוחק. אני לא הדבר הכי דינמי והכי תזזיתי. תמיד הייתי מסתכל על עצמי ועליהם ואומר: למה הם כל כך משוחררים כולם, למה אני כזה קפוץ תחת? זו מגבלת הכלי, הפסנתר, וגם מגבלה אישיותית. תמיד הייתי יותר מסויג".
- אז אולי בכל זאת לא היית רוקר.
"הייתי רוקר בדרכי".
לא הורג אנשים
נראה לי שניצני הדעתן נמנע מלהביע עמדות פוליטיות מפורשות. גם במקרה זה, אם שואלים אותו, הדברים נעשים בדרכו. "בדרכי הבעתי פה ושם דעות. שיר כמו 'פרצופה של המדינה' בהחלט מבטא את תחושתי, בלי לקחת צד".
- למה לא לקחת צד?
"הצד שאני תומך בו לגמרי ברור. כשאני כותב טור, אני אומר מה שאני חושב, וגם כשאני מגיע להפגנה בבית-שמש. הדרך שלי, שמלווה בהרמת גבה ובקריצה, הרבה יותר אפקטיבית מלהגיד משהו ברצינות תהומית. זו הרבה יותר השפה שלי".
- אולי פשוט אתה לא מרגיש מספיק חשוב, ולא נוח לך להביע דעה פובליציסטית.
"אולי לא נוח לי. אני יודע איפה כן נוח לי: בשיר, בסאטירה, בהומור".
- אתה יודע מה אני חושב? שאתה הרבה יותר עדין והרבה יותר פגיע ממה שאפשר להתרשם על סמך האישיות התקשורתית והמעטה המבודח שלך.
"עצם העיסוק בזה מביך", ניצני עונה, ושפת הגוף שלו עונה איתו. אחר כך הוא דוחה את הקביעה שלי וגם מסביר איפה ולמה הוא לא כזה. אבל בסוף, ממש בסוף, ניצני מודה: "אין לי קילינג אינסטינקט. אני לא הורג אנשים. היו מצבים בחיים שבהם הצטערתי שאין לי יותר מזה".
נקודה אחת נשארה פתוחה בשיחה בין יאיר ניצני לביני. סיפרתי לו בהתלהבות על זיכרון שיש לי מימי כיתה י"ב, אי שם ב-83': תיסלם מופיעה באולם ההתעמלות בתיכון התל-אביבי בו למדתי, חבר שלי ואני משמשים סדרנים-מאבטחים ומרגישים על גג עולם הרוק. ניצני התפלא ואמר שהוא לא זוכר הופעה כזו, ושיוכל לבדוק עם יזהר, כי זה זוכר כל דבר. תגובתו סדקה את הביטחון ואת הזיכרון שלי, אז טרחתי לוודא את הפרטים עם החבר-הסדרן-המאבטח. ואכן קיבלתי תשובה, אבל לא היה לי נעים לעדכן את ניצני. ברשותכם, אעשה זאת עכשיו:
מצטער, יאיר. הייתה אף הייתה הופעה באולם ההתעמלות ב-83'. של בנזין.