שנות ה-90, באמצע העידן הליברלי של קלינטון בבית הלבן, ברוס ספרינגסטין יצר אלבום קודר שתהה לאן נעלם המצפון החברתי של אמריקה. "רוחו של טום ג'ואד", שנקרא על שם הגיבור בספרו המופתי של ג'ון סטיינבק, "ענבי זעם", חרג לא רק ממצב הרוח הלאומי באמריקה, אלא מכל מה שנשמע סביבו בתרבות הרוק ההיא.
ספרינגסטין, שנשאר משורר הצווארון הכחול גם כשמאות מיליוני דולרים הצטברו בנכסיו, שב והוכיח שחתירתו לתיקון ולצדק חברתיים אינם עניין של שבשבת אופנתית, אלא אחד העוגנים העמוקים בעבודתו. ולכן, על רקע המשבר הכלכלי העולמי ותנועת "אוקיופיי וול סטריט", אסור לראות באלבומו החדש והעמוס באבחנות חברתיות ולו טיפת רוק אחת על אצבע הבודקת את כיוון הרוח. ספרינגסטין שורר את חייהם של אמריקאים נטולי ממון וזוהר עוד משנות ה-70. קולו העקבי והאמיץ נשמע גם במהלך שנות התנגדותו לשלטון ג'ורג' בוש הבן וגם בקמפיין בעד אובמה, וביסס את מעמדו כאחד מהדוברים הליברליים המובילים בתרבות האמריקאית. אלבומו הקודם מלפני ארבע שנים היה חביב ביותר, ומסעי ההופעות האחרונים מוצלחים, כך שהציפיות מהחדש הורמו די גבוה. ואם אלבום החומרים החדשים הקודם נקרא "עובדים על החלום", הטרי קיבל כותר ת הפוכה, "כדור הרס", ובעצם משקף את כעסו של הבוס מול התפרקות החברה האמריקאית מערכי הסולידריות שלה.
זה אלבום עם מפיק מוזיקלי חדש במחנה ברוס, ועם, בקווים גסים, דומיננטיות של השפעות מעודנות מההיפ-הופ בקצבים ושל מסורות איריות וקלטיות בהלחנה. יש כאן שלושה שירים שכבר הוקלטו בעבר בהופעות חיות, ביניהם הטוב משירי האלבום, "ארץ של תקוות וחלומות", וככלל הוא מאד מוכוון במות, עם אנרגיות ומבנים של שירים שכנראה יצטלצלו טוב יותר בשירה המונית של 20 אלף גרונות. אבל, וזה אבל גדול, בעוד הבוס נוקב מילולית, מספק בהחלט קולית ולא מלהיט אבל סביר מבחינה כלית, הלחנים ברובם המכריע חיוורים. משהו בהישענות על הלחנים הכאילו-עממיים עשוי אולי להסביר את הפשטות ואת המיעוט החריף בחומרים מלודיים הגונים, אבל זה לא נכון.
לפני כמה שנים, ספרינגסטין הקדיש אלבום שלם לחידושים מלאי להט ותנופה לשיריו הנהדרים של פיט סיגר. בשיריו החדשים אין אפילו עשירית מאותם תנופה ולהט. ולכן זה אלבום לכאורה חשוב, מאת אחד מבכירי המוזיקה הפופולרית של ארה"ב שמישיר מבט אמיץ אל קרבי האומה שלו. אבל הכוונות הכי טובות הופכות לתסכול כשהן נעצרות בגובה מגבלות הלחנים כאן. וזה עצוב מפני שהיה חשוב שהעולם יקשיב דווקא עכשיו למה שלספרינגסטין יש להגיד, וזה תזמון מצער להוצאת האלבום אולי הכ י חלש שלו, כזה שבקושי יצליח לרצות את אוהדיו הקנאים ביותר.
היומרה נותרה ריקה
האלבום החדש של סליי בלז מוכיח כי גם אמני אינדי יכולים להיות חלולים
גם אמני אינדי נחשבים יכולים להיות שטחיים, חד-ממדיים, ריקניים וזניחים בדיוק כמו כוכבני וכוכבניות פופ. האלבום השני של הצמד הניו יורקי מדגים טוב מדי כיצד אמנות חלולה עשויה להיוולד לא רק מתוך השאיפה לצמרות המצעדים אלא גם מתוך יומרנות ריקה, עודף צטטנות ומודעות עצמית מסרסת. חד יותר מאלבום הבכורה שלהם אבל לא מאוד שונה ברוחו, הוא נאמן לנוסחה לכאורה מדליקה של מכונות תופים וגיטרות בערוצי הקלטה שנכנסים חלק מהזמן לדיסטורשן, ובחזיתם שירה נשית שחלקה מתוקה. אני חייב לסייג ולומר שיש כאן שיר אחד נהדר, דווקא מהרגועים יותר, "איבדת אותי", אבל מלבדו האלבום מקומם. בשיר הפותח וגם ב-Crush' יש ריפים אימתניים בגיטרה, ותחושה מבטיחה כאילו שבריאן מיי מקווין עולה לבמה והגיטרה שלו מקדמת את ההגעה של פרדי מרקיורי.
ברגעים אחרים אפשר להיזכר לא רק בסאונד הצינורי של מיי, אלא גם בטווסיות של ואן היילן או בהמנונים של איי.סי.די.סי. אלא שלמרבה הצער אין כאן מאום מהדאווין שחוגג את עצמו של אדי ואן היילן, או מההנאה הבסיסית והצרופה של אנגוס יאנג, או מהיכולת של מיי לשרת להיטים גדולים. יש כאן רק ספק פרודיה, קריצה, הלצה של מי שלועגים ובו זמנית נמשכים לרוק אצ טדיונים, ומלבדם אין כאן, בעצם, שום תיווך רגשי או ערכי שמתבצע באמצעות המילים, הלחנים, הצלילים והקולות. זה רק משחק בנדמה לי של אמנות שמתכתבת עם דברים גדולים שנוצרו לפניה אבל לא מביאה מאום מעצמה לשולחן.
דבר מלבד סגנון עד זרא של כמה סגנונות, שאפילו התכתם יחדיו אינה המצאה עכשווית. אין כאן משהו שהמפיק העילוי ריק רובין לא עשה לפני כמעט 30 שנה עם אל.אל. קול ג'יי, ראן די.אם.סי והביסטי בויז, כלומר, מכונות תופים גולמיות וחזקות, וגיטרות מטאל. הסליי בלז מטופלים תקשורתית בכל הקודים הנכונים והם לא נטולי כישרון. הם רק נטולי התכוונות רגשית, אמנותית, נפשית כלשהי, מהסוג, למשל, שהופך אמן כמו ספרינגסטין לנוגע גם כשהוא בחולשתו. כזו שבגללה יהיה שווה להקדיש להם תשומת לב גם אחרי שיסתיים תפקידם כשם האופנתי הנכון.