מחקר חדש שפורסם לאחרונה מצא שנשים שכתבו לפחות 15 דקות ביום על נושא אהוב עליהן, שינו באופן לא מודע גם את הרגלי האכילה שלהן, וכתוצאה מכך רזו במהירות, אך ביציבות. צרויה שלו כותבת מעט יותר מ-15 דקות ביום, אבל כשהיא שומעת את תוצאות המחקר, היא מגלה יחס דו ערכי. "מאחר שהיחס שלי לכתיבה הוא כל כך לא תרפויטי, קשה לי להזדהות עם זה. קורה לי שאני נכנסת לתוך ריכוז מאוד עמוק בכתיבה, ואז אני יכולה שעות לא להרגיש בכלל רעב או צמא, וממש לשכוח לאכול או לשתות מרוב שאני שקועה בדרמה של הכתיבה. אבל מצד שני, אני יכולה למצוא את עצמי מכרסמת ללא הרף אם אני שקועה בהתלבטות שקשורה בכתיבה".
- את לא מהסופרים שכותבים בניסיון לרפא את עצמם, ולהמציא מחדש את עולמם?
"ממש לא. הכתיבה היא לא דרך עבורי לעבד חוויות או להשתקם. הכתיבה דורשת הרבה כוחות. גם אם אני מזכירה חוויה שעברתי, הכתיבה מתרחשת שנים לאחר החוויה, כשהנושא ע ב*ד והתרחק ממני, כמו ב'תרה', שכתבתי על גירושים 15 שנה אחרי שהתגרשתי".
- והאפשרות לרפא את הקוראים? לזה את יותר מתחברת?
"יש לי קצת יומרות תרפויטיות כלפיהם. כנראה בגלל שלא נעשיתי פסיכולוגית, כמו שרציתי בנעוריי. יש לי פנטזיה שהספרים שלי יביאו הקלה נפשית ורגשית לקוראים, מעבר להנאה ספרותית. הכי משמח אותי לשמוע מקורא שחוויית הקריאה עזרה לו להבין בעיה, לפתור אותה, להתגבר על משהו, להבין משהו.
"זה אולי מגוחך, כי אני יודעת שהספרים שלי קשים לקריאה, ולא עושים לקורא חיים קלים. אבל אני לא רוצה להקל במובן האסקפיסטי, לספר סיפור מתקתק שינעים את זמנו של הקורא וישכיח ממנו את קשייו, אלא דווקא לתאר את הפן המורכב יותר של חיי הנפש והמשפחה, ומתוך המורכבות להצמיח איזו הקלה".
הקוטביות היא המאפיין העיקרי שנמתח בין שלו לעבודתה הספרותית. המשפטים שהיא כותבת מפותלים, לעתים סבוכים, דורשים מהקורא תשומת לב יתרה, מהודקת. משפטים מתנשאים כמעט, שמכירים בכוחם הספרותי. בחיים, לעומת זאת, יש לה קול של ילדה וטון מתבדר ברוח, כמו שערה הארוך. בניגוד לדמויות שלה היא מאוד ברורה, אכפתית ומתעניינת, ולרוב גם מצחיקה, אף מבלי להתכוון.
אורח החיים שלה מינימליסטי. היא כמעט לא יוצאת מהבית, לא רואה הרבה חברים, שומרת כוחות לכתיבה. אבל בערב, אחרי שכל אחד מהילדים אכול ורחוץ וספון בחדרו, היא מתפנה לחברותיה. עם עדנה מזי"א החברות נמשכת כבר למעלה מ-20 שנה, והיא נוהגת להתייעץ איתה ולהקריא לה קטעים מהספר שעליו היא עובדת. את אלונה קמחי הכירה בזמן שערכה את ספרה הראשון, "אני אנסטסיה", ומאז הן חברות קרובות. על חברותיה נמנות גם יהודית קציר ושירה חדד, עורכת ספרה "שארית החיים", שיצא לאחרונה.
טוטאלית
על פניו, סדר היום של שלו מפוצל: במשך היום ספונה בחדר העבודה, מבודדת, ובערב מנהלת חיים טלפוניים סוערים. אבל היא ממהרת לסייג: "אני לא יכולה ולא רוצה לגזור על עצמי בידוד מוחלט, כי במקביל לכתיבה אני כל הזמן מתפקדת גם כאימא. אני מרגישה שאני מצליחה לפצל את עצמי כך שאני לא חיה בתוך הספרים שלי כל הזמן, אלא רק בשעות שאני כותבת אותם. כשנגמרות שעות הכתיבה אני יוצאת מהספר בקלות, ומשתדלת לא לחשוב עליו עד בוקר המחרת, כשאני חוזרת אליו.
- לטוטאליות הזו עלולים להיות גם מחירים נפשיים. מתי הרגשת שאת משלמת אותם?
"אם יש לה מחירים הם לאו דווקא נפשיים, הם יותר בעולם המעשה. אני חושבת שהבחירה להיות אימא כל כך טוטאלית גרמה לי להיות סופרת איטית יותר, ללא ספק. אלמלא הייתי מקדישה כל כך הרבה לילדים, לבטח הייתי כותבת יותר מהר ומפרסמת יותר ספרים.
הפחד ליפול
שלו, 52, מתגוררת בירושלים עם בעלה, הסופר איל מגד, ושלושת ילדיהם (23, 16, 5). "הגיל עוד לא נוכח בחיי באופן דרמטי, אני מניחה שזה עוד יבוא. כל זמן שזה לא הגיע, אני נהנית מהספק ומעודדת את עצמי שאצל מי שעוסק בכתיבה, הגיל הוא יתרון ולא חיסרון".
רב המכר הראשון שלה היה "חיי אהבה", שיצא ב-1997. אחריו באו "בעל ואישה", "ילד של אמא" (ספר ילדים), "תרה" ו"שארית החיים". בכל אחד מהם הציגה תודעה של גיבור אחד, ואילו ברומן האחרון הציגה תודעה משולשת. "אני לא יכולה להסביר למה הפעם בחרתי בשלוש דמויות, כי חלק גדול בכתיבה שלי אינו מודע ואינו מתוכנן. אני משתדלת כמה שפחות לתכנן ולהחליט החלטות, ולתת לדברים להתרחש. רק קצה הקרחון גלוי לעין, ורוב הקרחון מתחת לפני המים של הנפש. הדברים מתרחשים ואני יכולה להיווכח בהם".
ההצלחה הספרותית של שלו נובעת, בין היתר, מהדמויות ההיפר-ריאליסטיות שלה, שמתכתבות עם תת-מודע קולקטיבי ציבורי רחב. "אחרי שיצא 'חיי אהבה' קיבלתי מגברים תגובות מאוד חזקות של פחד וחשש'. הם נבהלו מהיחס הבוטה כלפי הגבר, מהמבט הלועג. היו שאמרו 'ככה אנחנו מסתכלים עליכן, ולא חשבנו שאתן מסתכלות עלינו'".
- אחרי ההצלחה של "חיי אהבה", הרומנים הבאים התקבלו בפחות חיבוקים. איך התמודדת עם זה?
"יש כאן קושי מסוים. ההצלחה של 'חיי אהבה' סללה לי דרך בכל המובנים, גם בארץ וגם בעולם, אבל זה לא דבר שחוזר פעמיים. לכל סופר יש את הספר שעשה אותו ואיתו הוא פרץ, ויזכרו לו את הספר הזה גם אם ירגיש קירבה יותר גדולה לספרים אחרים. לפעמים אני חושבת שאם אאריך ימים ואלך עם הליכון בשדרה, תיגש אליי בחורה צעירה עם הספר, תראה לי שהיא קוראת אותו, תגיד כמה הוא משפיע עליה, ולא תדע לחבר בין הקשישה המקומטת לספר המפורט והאירוטי.
"'שארית החיים' יצא בגרמניה, נכנס תוך שבוע לרשימת רבי המכר וקיבל ביקורות בכמות כמעט דמיונית, אבל הראשוניות באופן שהספר התקבל לא תחזור בשום ספר אחר שלי. זה היה מסעיר, זה לא יחזור, ויש לזה מחיר, כי זו חוויה מטלטלת שיכולה לשתק ולעורר חרדות. זה מתח גדול. ככל שעולים במעלה ההצלחה, הציפיות עולות. כשנמצאים למעלה, מפחדים כל הזמן ליפול, זה חוק טבע. לוקח זמן ללמוד לחיות עם זה".
ירקו עליי
- הגוף הנשי מרכזי בגוף היצירה שלך. הקורא יכול להריח את העור של הדמויות שלך. איזה מקום תופסות בעינייך החייתיות והחושניות?
"הגופים מתפקדים בספרים שלי בראש ובראשונה כראי לרגש. אפילו ב'חיי אהבה', שם הארוטיקה מאוד קיצונית ולגוף יש לכאורה מקום מאוד חשוב, אי אפשר להפריד בין הגוף לנפש. עם כל הסקס הנועז, יש שם הרבה יותר מחשבות, והשתקפויות של מחשבות, מאשר תענוגות. הגוף מגויס כדי להתמודד עם עניינים מורכבים, לפתור חידות מן העבר, הגוף ברגישותו מנסה להבין את פשר ההתאהבות, והיחס של הגיבורים שלי לגופם משקף קודם כל את היחס שלהם לעצמם".
- את לא מאפשרת לאירועים אקטואליים "להיכנס" לתוך ספרייך.
"הכתיבה הספרותית צריכה להישאר בטהרתה, ולכן עליה להיות מנותקת ממסרים אקטואליים, חברתיים ופוליטיים. אני מאוד מסתייגת משימוש בכתיבה ספרותית ככלי להעברת מסרים. את 'שארית החיים' כתבתי במשך כמעט חמש שנים. לא שכל הבעיות החברתיות והפוליטיות נפתרו בשנים האלה, מן הסתם שום דבר לא נפתר, ובכל זאת הדחף המיידי הזה שמעוררים לפעמים אירועים אקטואליים, לא יכול להגיע אל הכתיבה בגלל משך הזמן שזה לוקח".
- תופעת הדרת הנשים הפכה מרכזית בארץ. את מתחברת למחאה?
"זה מזעזע עד כמה הגברים החרדים לא סומכים על האיפוק שלהם ועל השליטה העצמית שלהם, עד כדי כך שהם נאלצים לגזור על הנשים הפרדה כזו. הדרת נשים היא פגיעה חמורה ביהדות המקורית, שבהחלט יקרה ללבי.
"בערב פסח לפני שנתיים טיילתי במאה שערים עם בני משפחתי כדי לראות את ההכנות לחג, והתלבשתי במיוחד בלבוש לא מקומם, אבל כמובן שלא הגעתי לדרגתם - הלכנו ברחוב, וירקו לעברנו. מאז אני מדירה משם את רגליי".
הכתבה המלאה - במגזין "ליידי גלובס" שמתפרסם הסופ"ש