תקראו את "האלה הלבנה" של רוברט גרייבס (יוצר הסדרה המופתית "אני קלאודיוס"). אני ממש לא בטוח שיש לי הרשאה אקדמית כדי לסכם את הספר עבורכם, אבל אני חש שיש לי את החובה לנסות. זה יכול להציל את העולם.
ב"האלה הלבנה" שוזר גרייבס זו בזו מיתולוגיות שעברו מאגן הים התיכון, דרך יוון ורומא, ועד סיפורים שהגיעו דרך אירופה. באופן חוצה תרבויות המיתוסים כולם מספרים את אותו סיפור בדיוק. "האלה הלבנה" הוא הסיפור על הדרך שבה נגזלה מכן, הנשים, המלכות, ואפילו הרבה יותר מזה - האלוהות. לפי המיתולוגיה, עד לפני כמה אלפי שנים שלטה ביד רמה בתרבות האנושית אלה ממין נקבה. קראו לה הרה, יונו, אתנה, חווה, גאיה, ענת או איזיס - תלוי בתרבות ובמיקום. שלטון האלה ייצג מערכת חברתית, כלכלית ודתית, שנשלטה על ידי נשים.
כן בנות, עד לפני כחמשת אלפים שנה בערך העולם היה שלכן - ממערכת השלטון ועד האלוהית שבשמים. בראש ההיררכיה החברתית עמדה כוהנת גדולה שהייתה אחראית על כל ההסדרים, הנבואות, המלחמות והמבנה החברתי. האלה, באמצעות הכוהנת שייצגה אותה, הייתה אחראית לגשם, ליבולים, לילדים שייוולדו בריאים. כדי שהסדר יישמר היה צורך להקריב קורבנות מדי פעם. הטקסים המקובלים כללו בחירת מלך אשר היה מקיים יחסי מין עם הכוהנת במשך שנה, ולאחר מכן היו מבתרים את גופו לחתיכות ושולחים אותו לממלכת המתים. וככה זה בעצם עבד במשך אלפים רבים של שנים. לקדמונים, כנראה, נראה ממש הגיוני שהמשימה האדירה של הבאת ילדים לעולם חשובה הרבה יותר מאשר להיות מאצ'ו מסוקס בעל שרירים, שיודע לצוד ממותות או לחסל שבטים מתחרים. כולם הסכימו על העיקרון הזה. גם הגברים.
ואז, איפשהו לפני שלושת אלפים או ארבעת אלפים שנה, כמה גברים קיבלו שכל. זה התחיל בקטנה. המלך הנבחר וחבורת הבריונים של השבט התחילו לנהל משא ומתן עם האלוהות. בהתחלה הם רק האריכו את הכהונה לארבע שנים, אחר כך, במקום להקריב את המלך עצמו הם הקריבו איזה ילד.
לאט לאט הסיפורים הופכים יותר מתוחכמים. בראש הפנתאון האלילי הוצב אל גברי: זאוס, הרקולס, בעל, אפולו, או אל כנעני בשם "יהוא", שיש הטוענים שהפך יום אחד להיות האלוהים הפרטי שלנו. התהליך היה אוניברסלי. ככל שהמלך גזל את השלטון מידי הכוהנת הגדולה, כך הייתה לו מוטיבציה לסדר את כוחות השמים כדי שיצדיקו את זכותו למלוך, וכך הפכו האלים הגבריים לאדוני השמים במקום האלה הלבנה הגדולה.
הגברים לא גנבו את השלטון בבת אחת.
הם אמנם רצו את השלטון לעצמם, אבל האלה לא ויתרה בקלות. היא המשיכה לתת את הטון בפולחנים דתיים. אם תקראו טוב את התנ"ך תגלו שהאלות מעולם לא ממש עזבו את הטריטוריה שלנו. במות פולחן לעשתורת, אחד מכינויי האלה שלנו, היו אתר בילוי מאוד פופולרי בקרב אבותינו הקדומים. מדי פעם היו קמים כמה מלכים או נביאים פונדמנטליסטים גבריים, ומבצעים שם שחיטה המונית.
היהדות הלכה כנראה רחוק יותר מכל דת אחרת במלחמה נגד האלה. קודם כל, כמובן, בהחלטה להתייחס אל האל בלשון זכר, ומשם לגבש דת שלמה המתבססת על מנהיגים-רבנים גברים, שקובעים מנהגים גבריים שמגיעים עד הדרת נשים.
אחת הסיבות שהנצרות הצליחה להיות כל כך פופולרית היא, שדמותה של מריה, אמו של ישו, נתנה מקום לצורך הגדול כל כך בדמות נשית ורכה, שתיתן קצת אמפתיה ורוך לעולם. לפי גרייבס, סיפורה של ההיסטוריה האנושית והדתית המוכרת לנו הוא בעצם הסיפור שיצרו הגברים כדי להפיל את שלטון האלה. תפקיד המשוררים, הוא מספר, היה מאז ומתמיד להזכיר לעולם בשפה מוצפנת שהעולם הזה בעצם נשלט על ידה.
המאבק בין גברים לנשים הוא הרבה יותר גדול ומשמעותי מייצוג הנשים בשוק העבודה, הממשלה או המסחר. זהו מאבק בין ערכים גבריים, המייצגים אלימות, תכליתיות, בוז לטבע ותאוות שלטון, לבין ערכים נשיים של הרמוניה, אמפתיה, כבוד לטבע, יצירה והפריה.
הניצחון הגברי הוא מה שיגרום לכדור הארץ לכלות את עצמו יום אחד בצריכה מופרזת, או במלחמת הכול בכול - כי זה מה שקורה כשנותנים לגברים לנהל את העולם. כדי להציל את העולם אנחנו לא צריכים רק להתחיל להאמין באלוהים - אנחנו צריכים להאמין שאלוהים הוא אישה, ואז להתפלל ממש חזק.