מצוקה קשה של מכנים משותפים מעיקה על העיתונות הערבית. זה שנה ויותר היא עסוקה בעניין חסר תקדים: ויכוח בין ערבים על עתיד הערבים, מבלי להאשים זרים. לא עניין קל בשום פנים. בין חמה לחומס לדרעא אין ברירה אלא לנקוט עמדה.
אדיטוריאליסטים וקריקטוריסטים נאלצים להוציא מעליית-הגג את כל התחפושות שבהן נהגו להלביש את הציונים. שפמו של היטלר מוענק לבשאר אל-אסד, הנראה גם במדי גנרל של האס.אס.
אמנם הקריקטורות בעיתוני דמשק מנסות להעלות את האויב הציוני באוב, בייחוד בעמדת צופה המתענג על מרחץ הדמים הערבי, אבל הן אינן מצליחות לשנות את הנושא. פשוט אין די חדשות רעות מפלסטין כדי להצדיק שינוי כזה.
זה השתנה בסוף השבוע השלישי של פברואר: מותם של ילדי גן משועפאט בדרך העולה לרמאללה, בהתנגשות בין אוטובוס פלסטיני לבין משאית ישראלית. ממשלת ישראל עשתה כל מה שצריך, חוץ מאשר דבר אחד: היא לא צנזרה את כותבי הגרפיטי בעמוד הפייסבוק, או הגוגל פלוס, של ראש הממשלה.
תעלות הביוב מיהרו לעלות על גדותיהן. תחת הלוגו של ראש הממשלה אישרה הדמוקרטיה המקוונת את המוניטין שיצאו לה: שנאה, חוסר אנושיות, הפקרות לשון, נבזות.
ברכות על מותם של הילדים התחרו בהצעות להמשיך את המלאכה ולהרחיב אותה. "הארץ" דיווח במהדורה האנגלית שלו (כפי שאמנם היה צריך לדווח), והעיתון הירדני "אד-דוסטור" מיהר להעתיק, בראש עמודו הראשון, תחת כותרת אדומה כדם, "נתניהו: אני מאחל מוות לכל הערבים".
הבדותה שיכלה להספיק
עורכי "אד-דוסטור" ומפעיליהם בחצר המלך אל נכון נשמו לרווחה. אצל חבית חומר הנפץ של הגדה המזרחית מה לך הסחת דעת מועילה יותר מזו המתארת את מעשי הציונים בגדה המערבית. מחנות הפליטים ומסגדי האיחוואן הם מחוז חפץ טבוע לדמוניזציה של היהודים.
גם הליגה הערבית היא מחוז חפץ נוח. בפעם הראשונה בתולדותיה היא חדלה לפעול על יסוד קונצנזוס. עכשיו יש בה החלטות של רוב ושל מיעוט, ומותר לגנות משטרים ערביים לא רק מפני שעשו שלום עם ישראל, אלא מפני שהם טובחים את נתיניהם. מותר אפילו להזמין התערבות זרה בעניינים פנימיים מקודשים. גינוי לצימאון הדם של ראש ממשלת ישראל הוא העניין היחיד שיכול לחדש את הקונצנזוס.
לכל העניין היה פוטנציאל מסוכן למדי. האביב הערבי התחיל בתרעומת של רוכל תוניסאי על שוטר מקוף. ערי אפגניסטן התלקחו בשבוע שעבר בגלל טיפשותם של שני חיילים אמריקאים אשר שרפו קוראן.
אינתיפאדת הפייסבוק של נתניהו הייתה יכולה להבעיר לא רק את השטחים הפלסטיניים, אלא גם את ערי המשולש ואת כפרי הגליל. בתרבות פוליטית, הנוחה כל-כך לאמץ חצאי אמתות, הבדותה של אד-דוסטור הייתה יכולה להספיק.
אבל מה על התרבות הישראלית שהניבה את כתובות הגרפיטי ההן? מה על הקלות שבה כל הרהור נקלה קורם עור ו-144 תווים לפני שהוא מתפשט במהירות האור?
בית השימוש הציבורי
כל רעיון של צנזורה הוא רע, מפני שהוא מעניק הרבה יותר מדי כוח לאנשים, המועדים לעשות בו שימוש לרעה. לא הייתה מעולם צנזורה שלא הרחיקה לכת וחנקה מחשבה חופשית.
אבל נמאסת והולכת העמדת הפנים שעביטי השופכין הנוצקים אל האינטרנט משקפים איזושהי מחשבה. נמאסת העמדת הפנים שיש לנו עניין בדמוקרטיה, אלא באותו מובן שכתובות זימה על קירות של בית שימוש ציבורי הן דמוקרטיה.
כמו חלק ניכר מציבור הקוראים, אני נוטה לוותר על קריאת טוקבקים, אבל אני מודה שאני מעיין באלה המגיבים על רשימותיי. הפלטפורמה שעליה בנוי אתר הרשת שלי (yoavkarny.com) מאפשרת סלקציה מוקדמת של תגובות. קבעתי שם גם כללי זיהוי, המחייבים מגיבים להזדהות בשמם המלא לפניי, אם כי אני מכבד את רצונם אם הם מעדיפים שלא להזדהות בפומבי.
במרוצת השנים למדתי משהו על טכניקות הפעולה של מגיבים סדרתיים ושל רושמי גרפיטי. היכולת לבדות זהויות היא כמעט פואטית. יש מגיבים המגייסים זהויות בדויות כדי להביע הסכמה נלהבת עם עצמם, או כדי לתת משנה תוקף לגידופיהם.
זו לא בעיה. האתר הפרטי שלי הוא סלון קטן, ואין קושי להגביל את מספר הנכנסים. מה שלא כן האתר של גלובס, שהתנועה בו מסיבית. בהיעדר סוללה של עורכים ושל בודקים, אי-אפשר להציב חומות הגנה. התוצאות, אני חושש, אינן מרשימות. כל פחדן וטוב לחשק רשאי להביע דעות מבלי להיתבע לאיזו מידה של אחריות. בהיעדר אחריות אפשר לכתוב הכול. הואיל וההתערבות מוגבלת עד מינימום, חלק מן התגובות הן פשוט פתולוגיות.
למשל, תגובה לרשימה שכתבתי זה לא כבר על ראש ממשלת טורקיה. הואיל וביקרתי אותו בחריפות לא התעורר הצורך לתקוף אותי, או להציע ביתור מיידי של גופתי. לעומת זאת, טוקבק אחד, בחתימת "דינה", הכריז תחת הכותרת "חלאה מוסלמי מטורף": "הוא צריך ז-- של כושי שיסדר לו הבעיה במעיים, ואז הכלב המלוכלך הזה אולי יסתדר בראש". 5 ימים נשארה התגובה הזו על כנה.
רעיון רע שהגיע זמנו
מה לעשות? הגיע הזמן לברירת אפל-אנדרויד. לא ייתכן שתפיסה, הנערצת כשלעצמה, של "פלטפורמה פתוחה" תנחה כל פעילות על הרשת.
זכותם של גולשים ישראליים לקרוא דרור לגזענותם, או למיזנתרופיה שלהם, אינה גדולה מזכותם של ישראלים אחרים (וכמובן גם של לא-ישראלים) לחיות. מנעול על הרשת הוא אפוא רעיון רע שהגיע זמנו.
יש די מקום על הרשת כדי לכרות תעלות ניקוז בשביל טוקבקיסטים, שעומדים על זכותם להזרים שופכין בחסות אנונימיות. התעלות יכולות להיכרות מתוך אתרים לגיטימיים בהחלט. הגולש רק יתבקש לוותר על אמות מידה ציביליות לפני שיורשה להיכנס לשם. זה יהיה אגן החמצון של האינטרנט. המשתמש לא יצטרך אפילו להדיח את האסלה בצאתו.