"הסגל הזוטר התאהב ברעיון השביתה" - זו כותרת המאמר שפרסמה אתמול (ג') ב-ynet פרופ' רבקה כרמי, הנשיאה של אוניברסיטת בן גוריון ויו"ר ועד ראשי האוניברסיטאות. כרמי מבטאת שם בדיוק את אותה ההתנשאות שממנה סובלים חברי הסגל הזוטר במשך שנים מצד חבריהם מ"הסגל הבכיר".
שוב היא מוכיחה כי ועד ראשי האוניברסיטאות יודע לשמש מעסיק קשוח בכל הנוגע לסגל הזוטר, בעוד שההתנהלות מול הסגל הבכיר היא התנהלות בין קולגות. הרי ראשי האוניברסיטאות הם-הם הסגל הבכיר.
עצם ההגדרה "סגל זוטר" מטעה מיסודה. לצד עוזרי הוראה, מסטרנטים ודוקטורנטים, הסגל הזוטר מונה גם אלפי דוקטורים, שכל חטאם בכך שלא זכו לתקן מן המניין. בעבר קראו להם "מרצים מן החוץ", היום קוראים להם "עמיתי הוראה". הגדרה מתנשאת בפני עצמה.
פרופ' כרמי כותבת כי הדוקטורנטים ייקלטו באקדמיה על בסיס "מצוינות מחקרית". אבל מי שמכיר אפילו מעט את האקדמיה, יודע שמצוינות אקדמית היא לא בדיוק הקריטריון היחיד, או אפילו העיקרי, לקידום. רבים מהמרצים הנמנים עם הסגל הזוטר נותרו בסגל הזוטר כי הם אינם מחוברים מספיק לאנשים הנכונים, לקליקות הנכונות, או לאג'נדות הנכונות.
הסגל הזוטר פתח בשביתה לא בגלל שהוא התאהב בה, אלא בגלל אותו זלזול מצד אלה שאמורים היו להילחם את מלחמתם, ושככל הנראה גם מפרים סיכומים קודמים. אנשי האוצר רגילים לשמש "השוטר הרע" היחיד בסכסוכי עבודה. והנה, באקדמיה יש מי שמתנדב לתת להם כתף.
פרופ' כרמי טרחה לציין כי עמיתי ההוראה מחויבים "רק" לעשר שעות הוראה פרונטליות בשבוע, אבל שכחה להוסיף כי חברי הסגל הבכיר מחויבים ל-6 שעות פרונטליות בלבד.
היחס בין "עמיתי הוראה" לבין "הסגל הבכיר" דומה במובנים רבים ליחס בין מה שמכונה "דור א'" ו"דור ב'" במקומות עבודה מאורגנים. שכבה אחת של ותיקים ומיוחסים דואגת לעצמה על חשבונה של השכבה האחרת. בניגוד לרופאים המתמחים, המאבק של הסגל הזוטר לא מצליח לחדור לתודעה הציבורית. במגדל השן יכולים לישון בשקט.
השמיים הפתוחים
התבוננו מעט במספרים שמופיעים בידיעה על העובדים הזרים בישראל. אם נשתמש לרגע במונחים מעולם התעופה, הרי שמדינת ישראל מיישמת כבר שנים מדיניות של "שמיים פתוחים".
יד אחד זועקת על הגבול הפרוץ ממצרים, שדרכו הסתננו לארץ 54,497 מהגרי עבודה (חלקם פליטים), ויד אחרת מאפשרת את הבאתם של 74,778 עובדים מסין, מהפיליפינים ועוד, עם אשרת עבודה לחמש שנים.
לא היה פשוט יותר לוותר עליהם, או לפחות על חלקם, ולהעסיק את הסודנים בחקלאות ובבניין?
כן, זה היה יותר פשוט. אבל לא כלכלי. יבוא של עובדים זרים, במיוחד מסין, הוא עסק שמגלגל מיליונים.
עובדים סינים מוכנים לשלם 30 אלף דולר עבור התענוג לעבוד בישראל. אם מישהו ינסה לקדם את ההצעה הזו, בין רגע תישמע זעקתם של החקלאים והקבלנים, שיסבירו שרק תאילנדים יודעים לקטוף פרחים, ושרק סינים יודעים לרצף. ככה השמיים פתוחים, הדלת מסתובבת והשיירה עוברת.