הרייטינג הגבוה לו זוכה התוכנית "עבודה ערבית" מתחילת העונה הנוכחית (הפרק ששודר השבוע, לדוגמה, זכה לרייטינג של 29%), והרייטינג הגבוה שרשמה השבוע התוכנית "מצב האומה" שבה התארחה ח"כ חנין זועבי, רק מדגישים את המוגבלות של התקשורת הישראלית בבואה לעסוק בסוגיות הקשורות בציבור הערבי, והבחירה להישאר בעיסוק קליל ו"קל לעיכול".
- זוהיר בהלול, עיתונאי, שדרן, עורך ומנחה ברדיו א-שמס ומרצה לתקשורת במכללת עמק יזרעאל, מה מסמל לדעתך הרייטינג הגבוה לו זכו תוכניות אלה?
"הרייטינג הגבוה רק מדגיש את ההדרה המתמשכת של כל אייטם ערבי רציני מהפריים-טיים. ההדרה הזו היא עניין של מדיניות. פרנסי הטלוויזיה, הרדיו והעיתונים נכנעים לתכתיבי הצרכנים".
- מה זאת אומרת?
"הקהל לא רוצה לעסוק באייטמים ערבים, והראיסים מרחיקים ומדחיקים את זה מהמבט שלו. הם יוצאים ידי חובה ומשדרים אייטמים שקשורים לציבור הערבי בשעות נידחות. אין סיכוי שאייטם ערבי ישפיע על השיח הציבורי הישראלי.
"לעומת זאת, כאשר מחליטים סוף-סוף לשבץ סדרה לא מאיימת כמו 'עבודה ערבית' בפריים-טיים היא זוכה לרייטינג גבוה, כיוון שהיא עוסקת בנושא הבוער ואולי החשוב ביותר החברה הישראלית - הקונפליקט יהודי-ערבי, באופן אלגנטי - לא מעצבן, לא מאיים, לא מתגרה, כזה שמעלה חיוכים.
"אני לא שמחתי על הסדרה הזו בתחילת הדרך. חשבתי שהיא מתלקקת ומתייפייפת. אבל עם הזמן הבנתי שזה הסיכוי היחיד של אייטמים שקשורים בציבור הערבי להתפרץ לפריים-טיים. גם אם ההשפעה היא מזערית - עדיין יש חשיבות שישמעו ערבית".
- איך אתה מסביר את הרייטינג הגבוה שקיבלה "מצב האומה" כשאירחה את ח"כ חנין זועבי? הרי עליה קשה להגיד שהיא לא מעצבנת ולא מתגרה.
"כאן מדובר באבסורד, אבל זהו פרדוקס שאני יכול להבין. מצד אחד זועבי מוקצית מחמת מיאוס בעיני הקהל הישראלי. היא משוקצת, מנודה. אפילו יש שיאמרו - גיס חמישי. כשהיא מדברת מעל דוכן הכנסת, אני מניח שיש צופים שמקללים או אפילו מעבירים לתחנה אחרת. אבל הואיל והיא התארחה באכסניה סימפטית ואמפטית, הייתה לה הזדמנות להראות צדדים אחרים שלה. היא השכילה 'להאניש' את עצמה באכסניה הזו, ואני מניח שבמצב כזה בסופו של דבר הצופים העדיפו להישאר עם התוכנית, גם אם מדובר באורחת לא רצויה".
- האם העובדה שיש מעט עיתונאים ערבים נובעת מאותן סיבות שהזכרת?
"ודאי. כמעט מעולם לא היה עיתונאי ערבי בפריים-טיים. גם סולימן א-שפי הודח מסיבות עלומות. אחד הפספוסים בקריירה שלי היה שלא ניתן לי להנחות תוכנית פוליטית בפריים-טיים. למרות שהייתי קרוב לשמנת, אף פעם לא קיבלתי הצעה".
- אולי הבעיה של אנשי תקשורת ערבים היא שהם לא דוחפים את עצמם מספיק.
"אני לא מסכים עם הטענה הזו. אתן דוגמה על עצמי - אני הגשתי בזמנו את 'הכול דיבורים' כשהמגישה יצאה לחופשה, והגשתי תוכנית בשם 'פופוליטיקה' עם מאיר שלו ב-1994. בכל המקרים זה היה דרך עמדת המחליף, או דרך תוכנית חגיגית, כשרצו עלה תאנה.
"זה תסכל אותי - אם עשיתי את זה טוב, למה לא הציעו לי תוכניות נוספות, למרות שמאוד רציתי? הסממן היותר חריף נגד הטענה הזו הוא שעיתונאים ערבים משתלבים בכלי תקשורת פאן-אזוריים ערביים הרבה יותר בקלות מאשר הם משתלבים בכלי התקשורת שלנו. שם לא נדרשים כישורים? אין הקפדה על איכות? שם קולטים אותם בשמחה, ופה הם נחסמים".
- לתחושתך, בשנים האחרונות יש יותר או פחות ביטוי בתקשורת הישראלית לנושאים הקשורים בציבור הערבי?
"ההדרה מתמשכת ואף מתחזקת. אם פעם בערוץ הראשון הייתה רצועה של שעה וחצי של שידורי ערבית, בשולי הפריים-הטיים - היום גם זה לא קיים.
"אני לא חושב שזה ש'עבודה ערבית' משתלבת בפריים-טיים זו פריצת דרך. הראיסים ממשיכים בדרכם להדיר כל נרטיב ערבי, ממשיכים להרחיק מהפריים-טיים את הנושאים המעצבנים את הציבור היהודי. הציבור היהודי לא רוצה ערבי כשכן ולא רוצה ערבי בפריים-טיים שלו. בהיכל הקודש שלו הוא רוצה לשמוע את שפתו ולראות את הדמויות המקובלות עליו, ואת התכנים המקובלים עליו".
- דווקא אתה הצלחת לפלס את דרכך בצורה די מרשימה ללב הקונצנזוס היהודי-ישראלי.
"השקפת עולמי אף פעם לא ינקה ממצבי האישי. מעולם לא התנתקתי ממצב העם שלי. אני גורף הרבה אהדה, אבל זה לא הסיפור. זו לא ההשתלבות שלי שחשובה פה, אני רוצה שכל הנרטיב הערבי ישתלב. בזה נכשלה מערכת החינוך, השידור הציבורי והשידור המסחרי.
"אם אני יכול להבין, בלא מעטקשיים, את התנהלותה של הטלוויזיה המסחרית - את התנהלותו של השידור הציבורי אני לחלוטין לא מבין. שם הייתי מצפה שיהיה עיתונאי ערבי שינהל תוכנית בפריים-טיים, שם הייתי מצפה לראות בפריים-טיים תוכנית שעוסקת בעניינים ערביים אותנטיים. אם בארזים נפלה שלהבת, מה יגידו אזובי הקיר?".
