דבר אחד טוב יצא כבר מסבב ההסלמה בעזה - הוא סיים סופית את הוויכוח על היעילות והנחיצות של מערכת כיפת ברזל. מי שהיה בסוף השבוע באשדוד, באשקלון או בבאר-שבע הרגיש אמנם באזור מאוים - אבל לא את תחושת חוסר האונים של עיר מופגזת. מערכת ההגנה מפני רקטות התגלתה לא רק כאמצעי שמשנה את כללי המשחק בעימותים שלנו, אלא גם כאחת ההשקעות הנבונות ביותר שעשתה מדינת ישראל.
חלק ניכר מהביקורת שנשמעה נגד פיתוח המערכת התמקד בעלויות הגבוהות שלה: כ-100 אלף דולר לכל מיירט. אם נסתכל רק על הנזק הנדל"ני שחסכה לנו הכיפה, אפילו בלי חישוב של עלויות נפגעים בגוף או בנפש, הרי שמיירט כיפת ברזל זול בהרבה ממחיר הדירה באשדוד או בבאר-שבע שאותה הציל מפגיעת הרקטה.
לחשבון זה כדאי להוסיף עוד נתון: היכולת להגן על העורף מאפשרת לישראל לנהל סבב לחימה מבוקר, מבלי להיגרר לפעולה רחבה ברצועת עזה. העלות הישירה של כל יום לחימה במבצע "עופרת יצוקה" הייתה 173 מיליון שקל, ובסך-הכול עלו 22 ימי המבצע 3.8 מיליארד שקל. אבל העלות הישירה של הלחימה זניחה - העלות המשמעותית יותר במלחמה טמונה באובדן התוצר. ב"עופרת יצוקה" היה רק הדרום משותק. פיקוד העורף מניח ש"בעופרת יצוקה 2" ישבו במקלטים מתל-אביב דרומה.
שמיכת הגנה קצרה
די ברקטה אחת שתיפול מדי יום בגוש דן כדי לשתק חלקים משמעותיים מהמשק, ולגבות מחיר כבד מהכלכלה הישראלית. תם העידן שבו ישראל נלחמת בצפון, כמו ב-2006, והבורסה בתל-אביב עולה. כיום מכוונים לגוש דן כמה אלפי ראשי נפץ בלבנון, בסוריה ובאיראן. ברצועת עזה יש כמה מאות כאלה.
כל עימות משמעותי שישראל תיכנס אליו מעכשיו, יגזור שיתוק של המדינה - נמל התעופה הבינלאומי שלנו, שמאוים גם מצפון וגם מדרום, ייסגר; נמלי הים, כפי שראינו ב-2006 וב-2009, ישותקו; גם התפיסה של משק לשעת חירום, לפיה האופה יתייצב לעבודתו החיונית במאפייה כשנופלים טילים על הבית שלו, תעמוד במבחן לא קל.
אלא שאז, ביום שבו ישוגרו הטילים לתל-אביב, תתגלה השמיכה הקצרה של מערך ההגנה. מדינת ישראל מימנה עד היום קנייה של שתי סוללות כיפת ברזל וארה"ב תרמה כסף לקנייה של עוד ארבע. וזהו. ממשלת ישראל לא מצאה לנכון עד כה לממן קנייה של סוללות נוספות. בצה"ל חישבו שדרושות לפחות 13 סוללות של כיפת ברזל כדי לתת הגנה מינימלית לריכוזי האוכלוסייה ולאתרים האסטרטגיים.
כשהרקטות מעזה החלו לאיים על עומק מדינת ישראל, התלבטו במערכת הביטחון בין השקעה במערכות הגנה כמו כיפת ברזל לבין מיגון ישובים. אבל היום, כש-200 אלף טילים ורקטות יכולים להגיע לכל מקום במדינת ישראל, ברור כבר שלא ניתן להלביש שמלת בטון, פלדה ומלט על המדינה כולה. רק שילוב של מערכות הגנה אקטיביות - כיפת ברזל, שרביט קסמים, חץ וחץ-3 - יוכל לשנות את מאזן האימה מול אויבינו, ואולי להסיט את מרוץ החימוש הרקטי לנתיב אחר.
הרתעה, התרעה והכרעה
תפיסת הביטחון הישראלית - שמזה 60 שנה מבוססת על הרתעה, התרעה והכרעה - מאבדת את תוקפה אל מול האיום הישיר על העורף. במלחמות הטילים אין הכרעה ברורה, ההתרעה על ירי רקטות נמדדת בשניות ונוכחנו שגם ההרתעה הישראלית מוגבלת. לכולם כבר ברור שיש להוסיף רגל רביעית לתפיסת הביטחון - הגנה. אבל ההבנה הזאת לא זכתה עד היום לביטוי תקציבי.
האבסורד של ממשלה ששוקלת תקיפה באיראן אבל חוסכת בהגנה על העורף, זועק. אבל קוצר הראות הזה הוא לא רק נחלת המדינאים. גם צה"ל ממשיך לקדש את היכולות ההתקפיות ולא מפנים שפריסת מערכות הגנה לעורף היא זו שתספק לו את הזמן ואת המרחב לבצע את התוכניות ההתקפיות. כאן נגמר מרחב התמרון שמספקת הכיפה. עם רק שלוש סוללות של כיפת ברזל לא ניתן להיכנס לפעולה רחבה בעזה, וגם מי שיחליט על תקיפה באיראן, שתגרור מלחמה בצפון, יצטרך להסביר לוועדת החקירה מדוע לא מצא תקציב לעוד מערכות הגנה.
הכותב הוא הפרשן הצבאי של ערוץ 10