"האם רצוי שבריטניה, מיוזמתה, תיכנס למלחמה עם מדינה כמו גרמניה הנאצית, מלחמה שאי-אפשר לחזות את כל השלכותיה, וכל זאת כדי לסכל מצב עתידי (של פלישת היטלר לפולין, מ.ג.), מצב שאיש אינו בטוח כי יתממש אי-פעם? במילים אחרות: האם כדי למנוע אסון אפשרי בעתיד, תידחף בריטניה ליזום אסון וודאי בהווה?" זה קטע ממאמר של דויד גרוסמן שפורסם בעיתון "הארץ" בתקופת ה"רומן" בין ראש ממשלת בריטניה נוויל צ'מברליין לאדולף היטלר (1939-1938).
ס-ת-ם. דויד גרוסמן, נדמה לי, עוד לא נולד באותה תקופה. המאמר שלו פורסם הבוקר (א') ב"הארץ". במקום בריטניה, צריך כמובן לקרוא "ישראל", ובמקום "היטלר" ו"גרמניה" - איראן. אז תקבלו את הגותו העכשווית, הנצחית, של הסופר גרוסמן.
פובליציסט רשלן
גרוסמן, סופר קפדן, מתגלה כפובליציסט רשלן, אולי דמגוג, ההופך את שאלותיו לעובדות. כך הוא מדבר על תקיפה באיראן כ"אסון וודאי בהווה". על הדבר הזה יש דעות לכאן ולכאן, לא בין סופרים, אלא בין מומחים מדיניים, צבאיים, מהשלטון, מהצבא, מהאקדמיה.
הוודאות לגבי התגובה האיראנית קימת רק אצל גרוסמן, ועם כל הכבוד, צריך להתיחס אליה בדיוק כמו אל הוודאות של צ'מברליין, שהכריז כי הביא לעולם "שלום בזמננו" לאחר שחתם עם היטלר על הסכם שהפיהרר הפר את כל סעיפיו.
לעומת הוודאות של אסון התקיפה, גרוסמן מדבר על האיום של איראן כ"אסון אפשרי". לא ודאי, תודה לאל. גרוסמן ממליץ לקח את הסיכון: "מוטב שישראל לא תתקוף, אפילו פירוש הדבר הוא השלמה, בחירוק שיניים, עם איראן גרעינית".
אני כתבתי כאן לפני כמה ימים שלפני תקיפה צריך לבדוק שוב אם איראן גרעינית מסוכנת יותר מצפון קוריאה או פקיסטן הגרעיניות. את ההחלטה על תקיפה צריך לקבוע לפי ממצאי בדיקה כזאת - אבל להשלים בכל מקרה עם איראן גרעינית? גם אם האסון, אולי אסון נורא, יתברר במקרה כזה כוודאי? למה, גרוסמן? פה מדובר על אפשרות של אסון אמיתי, לא ספרותי.
מחשבה הרמטית
גרוסמן מאשים את ראש הממשלה ב"מחשבה הרמטית" הנעה בין "אסון לתשועה". איזה מקרה קלאסי של הפוסל במומו פוסל. אני לא מכיר הרבה אנשים שמחשבתם הרמטית יותר משל גרוסמן ושכמותו. "צריך לעשות שלום" - הם דורשים מהממשלה, כל ממשלה, גם כאשר העובדות מוכיחות שזה ממש לא תלוי רק בנו.
מי לא רוצה שלום? אבל יש בינינו המבינים שכדי להשיג זאת, צריך לפעמים לעשות מעשים שאינם נראים כעולים בקנה אחד עם הרצון הזה. גרוסמן ושכמותו לא מקבלים זאת, כי הם אינם מסוגלים לצאת מהחשיבה ההרמטית שלהם. אני מאתר אצל נתניהו יותר גמישות מחשבתית מאשר אצל גרוסמן ושכמותו.
גרוסמן מאמין שמאמריו נועדו להציל את האומה "בטרם יהיה מאוחר". בינתיים הוא רק מוכיח את מה שהיה ידוע: לא כל סופר טוב הוא גם פובליציסט ראוי.