יורם ארבל חוזר לרשות השידור, ומלבד האולימפיאדה בקיץ ישדר בקרוב גם את "המשחק המרכזי" של ליגת העל. לכאורה משפט שיכול לחלוף ליד אוזנו של כל אוהד כדורגל מבלי לעורר תמיהה, שהרי מה טבעי יותר לשדר הספורט המפורסם ביותר בדור האחרון מאשר להיות שוב בפרונט של שידורי הכדורגל הישראלי בערוץ הראשון? ובכל זאת, החזרה של ארבל אל כור מחצבתו מעלה כמה שאלות בנוגע לנחיצות המהלך - הן לארבל והן לערוץ 1.
נתחיל במה שמגיע לארבל בזכות: ארבל הוא המקצוען הראשון בתולדות שידורי הספורט המצולמים בישראל. עד אליו, שימשה מחלקת הספורט של רוממה בעיקר כבסיס-אימונים להכשרת אנשי טלוויזיה בתחומים "נחשבים" יותר. אלכס גלעדי עשה שם את צעדיו הראשונים, דן שילון היה שם בתחילת דרכו, גם רפי גינת ועוד רבים אחרים, שלימים הפכו לדמויות מובילות בתעשיית הטלוויזיה המקומית.
ארבל היה הראשון שסימן את שידורי הספורט לא כמקפצה לתחום נחשב יותר, אלא כיעד בפני עצמו. פסגת הקריירה ההיא, היתה ללא ספק שידור משחק הנבחרת הלאומית מול אוסטרליה במוקדמות הגביע העולמי של 1990 ("ככה לא בונים חומה").
אלא שעם כל הכבוד לתהילת העבר של ארבל, השנים האחרונות לא היטיבו איתו. הטעויות שלו בשידור הלכו ותכפו, והאמת היא שזה לא רק הגיל, אלא גם התרגיל: שדרי הספורט של היום מוזנים בעדכונים אונליין, עד הפרטים הקטנים ביותר. לכל מי שצופה במשחק כדורגל שבו ניגש שחקן מסוים לבעוט פנדל מכריע, ותמה כיצד השדר שולף מיד את סטטיסטיקת כיבושי הפנדלים שלו בעשור האחרון, צר לי לבשר שלא מדובר בזיכרון פנומנאלי, אלא בעדכון שמופיע על צג המחשב שלפניו. הזיכרון של ארבל, שפעם היה אחד מיתרונותיו הבולטים, הפך לא רק ללא רלוונטי בעידן המקוון - אלא אף לתכונה מכשילה במקרה שלו. זו הסיבה שבגללה התחילה נוכחותו של ארבל בנוף שידורי הספורט להצטמצם, כמעט להיעלם.
עם כל הכבוד לשדר הוותיק, מדובר בעוד אחת מאותן החלטות שמציגות את "הרפורמה ברשות השידור" באור מביך: עמית הורסקי משדר יחד עם דני נוימן המביך והעילג, והנה, במקום להתחיל את המהפכה בעמדת הפרשן, בחרו לצרף לנוימן המביש את ארבל ההולך ונחלש. אולי רוצים ברוממה לצבוע את השלכת בירוק, אולי הם רוצים להחיות מחדש את שנות ה-70, ואולי הם פשוט לא מסוגלים לקבל שם, ולו החלטה מקצועית ראויה אחת.