לפני שבועיים קראתי בעיתון על הסיפור של הטניסאי דניאל סקריפניק. הסיפור הזה שיגע אותי. תקציר למי שלא עקב: סקריפניק, בחור בן 18, הוא אחד מתוך 17 טניסאים ישראלים בלבד שנמצאים בדירוג העולמי המקצועני (יש לו 4 נקודות דירוג). כלומר, הוא מוגדר כטניסאי מקצוען. הוא אלוף בגילאי נוער, הוא שיחק בטורנירי גראנד סלאם לנוער. אבל כל זה לא הספיק מול שלטונות הצבא שהחליטו להקשיח את הדרישות וקבעו שסקריפניק לא יכול ליהנות ממעמד של ספורטאי מצטיין כי הוא לא עומד בקריטריונים החדשים. מהם הקריטריונים החדשים? להיות בין 500 המקומות הראשונים בעולם בגיל גיוס (כלומר גיל 18). אני מזמין אתכם לבדוק כמה טניסאים בעולם מדורגים בין 500 הראשונים בעולם מתחת לגיל 18. אוקי, דודי סלע עשה את זה. אבל כמה פנומנים כמו דודי סלע צמחו לנו בארץ בשני העשורים האחרונים?
כך שנכון להיום יושב לו סקריפניק חצי שנה בצה"ל, מתרגל הסתערויות על מטרות מקרטון. מי יודע, אולי בטעות איבדנו טניסאי פוטנציאלי למאייה הראשונה, כי בצה"ל מזהים את אלוף הפיקוד הבא.
***
לפני הכל משהו אחד שאני חייב להבהיר: אני מחשיב את עצמי לפטריוט אמיתי. אני אוהב את הצבא באמת, ועוקב בדאגה כמו כולם אחרי האירועים האחרונים בדרום הארץ. אבל כל הבירוקרטיה של השירות הצבאי היא תהליך מייאש עבור ספורטאי. עד שאתה מצליח להשיג את האישור הנכסף של "ספורטאי מצטיין" אתה עובר עשרות מדורי גיהנום. הבעיה מתחילה אחר כך: לא משנה מי אתה ומה אתה, בסוף הכל תלוי במפקד שעליו אתה נופל. שמעתי וראיתי לא מעט שחקני כדורגל שידעו להסתדר מצוין עם המפקד הישיר שלהם בזכות כרטיסים למשחקים שסידרו לו, ובתמורה הגיעו פעם בכמה ימים לבסיס כדי להראות את הפרצוף שלהם. מה רע למפקד לשבת בבלומפילד בדרבי התל-אביבי. אבל מה עם כל אלו כמוני שאין להם מה למכור, מה הם יכולים להציע למפקד שלהם כדי שישחרר אותם לנסיעה לחו"ל או שיוותר להם על כמה שעות כדי שיוכל להתאמן - הבטחה למקום ביציעים בווימבלדון? כך שבסופו של דבר אתה תנהל את תקופת הצבא שלך לפי היכולת להתקמבן מול המפקדים הישירים שלך.
היום במבט לאחור אני יכול להגיד שהייתי חסר תועלת לחלוטין עבור הצבא. הייתי על תקן עציץ שמגיע לבסיס. הייתי בזבוז כסף. ובעיקר סבלתי מהבירוקרטיה ששברה אותי בכל יום מחדש.
***
למי שחושב שספורטאי מצטיין מחזיק בכרטיס פתוח שאיתו הוא יכול לעשות מה שהוא רוצה, לא יודע על מה הוא מדבר. לפני כל טיסה מצאתי את עצמי רץ עם ערימה של טפסים להחתמת קרוב לעשרה אנשים שונים - טופס טיולים שמאשר את היציאה שלך, מהמפקד האישי, דרך השליש ועד הסגן אלוף של היחידה. האבסורד הכי גדול זה שגם אם הם חותמים על זה שהם לא מאשרים לך לצאת, אתה עדיין תטוס בגלל אותה תעודת ביטוח של "ספורטאי מצטיין" שאתה מחזיק ביד. כך שהכוח היחיד של אותם מפקדים הוא היכולת ליהנות מלתזז אותך.
במקרים מסוימים אתה נכנע לבירוקרטיה: קרה לי כבר שהייתי בחו"ל במהלך השירות הצבאי ורציתי להמשיך לעוד תחרות במקום לחזור לארץ, גם כדי לצמצם עלויות, אבל נאלצתי לחזור לארץ כדי להאריך את "הויזה" הצבאית שלי, לחזור הביתה ולהתחיל מחדש את הריצה עם טופס טיולים חדש, וככה הלכה עוד תחרות חשובה.
העניינים הללו באים בסופו של דבר לביטוי בסטטיסטיקה: רוב הטניסאים הישראלים שצלחו את הקשיים של השנים הראשונות, מגיעים לצבא ושם נכנעים ופורשים. בלתי אפשרי לנהל קריירה מדשדשת ומתסכלת גם ככה, כשבמקביל צריך לבלות כמה שעות ביום בבסיס ולהיאבק מול רס"ר על הפס לאימונים.
אני לא יכול להגיד בוודאות אם הצבא עצר אותי. אני לא יכול להגיד בוודאות אם הקריירה שלי היתה מתפתחת אחרת ללא אלפי השעות שביליתי בבסיס. אני לא יכול להגיד בוודאות אם מדינת ישראל הפסידה טניסאי שהיה יכול להיות יותר טוב. אבל לאור התרומה השולית שלי ושל ספורטאים אחרים לצבא, אני חושב שהגיע הזמן להחליט מה רוצים כאן. ספורטאים שייצגו את המדינה אחרי שקיבלו תנאים שווים לנהל את הקריירה כמו היריבים שלהם מחו"ל, או ספורטאים עם ההתמחויות הקריטיות ביותר להמשך הקריירה: סיוד אבנים/צביעת גדרות/פתיחת ממטרות/ריצה עם קנקני קפה.