כותרת ההודעה לעיתונות ששיגרה אסם הצליחה להפתיע: "בונז'ור והאחים ירזין יפתחו בית מאפה במרכז תל אביב". מצד אחד, יורם וארי ירזין, יזמים מובילים בתחום המסעדנות בארץ, שם נרדף לאיכות ולמצוינות. מנגד, בונז'ור, מותג מאפים מסחרי, עממי וזול, שנמכר עד כה בעיקר בסופרמרקטים, מבית תאגיד המזון אסם. הקונספט: חנות לממכר מאפים בסגנון בולונז'רי צרפתי, עם דגש על טריות, על אפייה במקום ועל מחירים זולים; קטגוריית ביניים בין מאפיות הבוטיק היוקרתיות לבין המאפיות הפשוטות, המציעות מאפים בסיסיים.
"אנחנו אוהבים לגעת בכל דבר שקשור לאוכל", אומר ארי, "ועכשיו אנחנו לומדים את נושא הבצקים. בונז'ור היא מעבדה מדהימה לצורך כך". בונז'ור מביאה לשותפות את הידע, את הניסיון ואת היכולות לייצר מגוון רחב של מאפים טריים. האחים ירזין, שיהיו אחראים על הצד התפעולי, מביאים את המוניטין ואת המומחיות שלהם בניהול מסעדות מצליחות דוגמת עד העצם, קפה איטליה, מוזס, זוזוברה, טאפאס בנמל וטוני וספה.
"בונז'ור זה ביזנס, לא תשוקה", מסביר יורם את פשר החיבור. "באסם הבינו שהם עצמם לא מסוגלים להרים דבר כזה לבד ופנו אלינו, בצדק. ריטייל זה לא הדנ"א שלהם ולא העיסוק שלהם, הם יצרנים. הם לא יודעים לסדר חנות, להניח מאפים כך שירצו לקנות אותם. הם לא יודעים להדריך עובדים. בכל הקשור למזון ולמשקאות לנו יש יותר ניסיון, אנחנו יותר מחוברים לקהל. יש לנו הטאץ'. מבחינתם, זה חיבור חבל על הזמן".
- ומבחינתכם?
"בואי נגיד שאם בסופו של דבר יהיו 40 סניפים, אז גם מבחינתנו זה חיבור טוב. החנות הזאת היא הפיילוט. אם זה יצליח, כולם ירוויחו. אם לא, נקפל את האוהל, הלכה המחאה, נלך הלאה".
גם האקלים החברתי-כלכלי, "שמתאים היום למקום כזה", לדברי האחים, תרם לכניסתם למיזם. "המחירים של המאפים בחנות הם חצי ממאפיית לחמים, ו-25% פחות מרולדין" , מתגאה יורם. "מי שנכנס לכאן ולא קונה כלום ירגיש שהוא פקשש. אי-אפשר לא לקנות בזול כל-כך. זה ווליו פור מאני אמיתי - תמורה מטורפת לאגרה. באסם מפחדים להגיד זול, אבל אנחנו מעודדים אותם לומר זאת, זה לא בושה, זול זה לא מילה גסה, זה לא רמי לוי. אנחנו לא עושים מוצר פחות איכותי כי הוא זול. אנחנו עושים מוצר איכותי למי שמחפש גם מחיר טוב".
- זול הבנתי. עם המוצר עצמו אתם, הפיינשמקרים, שלמים?
"בהתחלה חששנו, מכיוון שחשבנו שהמוצר לא מספיק טוב, אבל אז הופתענו לטובה. מבין מאתיים המוצרים שיש לבונז'ור לא הכול טוב, אבל בהחלט יש תותחים. נכון שזה לא מאפים ברמה של לחמים, או של רביבה וסיליה, אלא מאפים ברמה בינונית, טובה ומעלה. אבל באפייה, מוצר בינוני טרי עדיין טוב יותר ממוצר מעולה לא טרי. לכן, רוב המאמץ שלנו הוא בטריות. למכור בגט טרי, בן זונה, ובורקס שלא יושב על הדלפק יותר משעתיים - זה אתגר. כי רוב המקומות שתגיעי אליהם לקנות מאפים בשבע בערב ימכרו לך מוצרים שישבו כל היום על הדלפק, כי לא רוצים לזרוק. אצלנו, בשבע בערב עוד יצאו מאפים מהתנור".
- אתם לא קצת יורים לעצמכם ברגל?
"כל מה שאתה עושה טוב זה לא ירייה ברגל. לקחת מקום נמוך ולהרים אותו זה אתגר - ואני חושב שעשינו אפגרייד יוצא מן הכלל לבונז'ור".
הבחירה של האחים ירזין בחנות מאפים עממית כפרויקט החדש שלהם משתלבת היטב בדנ"א החדש של הקבוצה בראשותם. הם זנחו את מסעדות היוקרה, שבעבר "חטאו" בהן, לטובת מסעדות משפחתיות יותר ומשתלמות, ובשנים האחרונות מניפים בגאון את דגל הווליו פור מאני. קצת מספרים: המחיר הממוצע לסועד במסעדות שלהם נע בין 70 שקלים (במוזס ובזוזוברה) ל-140 (בקפה איטליה); בעסקיות אף הרבה פחות. "אני מאמין בעממיות ומרגיש שם יותר נוח", אומר יורם. "כיף לי למכור הרבה ובזול; אני אוהב לעבוד בווליום. מסעדות יקרות זה לא מעניין יותר, אני מעדיף להיות באמצע".
- מה, חזרתם בתשובה?
"לא בא לנו על זה יותר. זה קשור לתהליכים אישיים שעברנו. אנחנו כבר לא כאלה. פעם היינו אוכלים במסעדות שלושה כוכבים (לפי דירוג מישלן) בעולם, ומשלמים 1,000 אירו לשני אנשים. זה בסדר, צריך להתחיל משם, אבל ברגע שאתה שם זה לא מעניין. לא מעניין לשבת ארבע שעות ולאכול אגו של מישהו".
ארי: "אלה מקומות של פעם בשנה, או בחיים. אנחנו רוצים לאכול כל יום".
יורם: "היום קשה לנו להוציא סכומים כאלה על אוכל, כי אנחנו יודעים שאפשר לאכול טוב, את אותו הדבר, גם ב-100 דולר. ברמה של האוכל, ההבדלים היום בין היקר לבינוני הם לא כאלה גדולים. חומרי הגלם יותר נגישים וכוח האדם יותר טוב (מדובר בחבר'ה שעבדו במסעדות יקרות ועברו למקומות זולים יותר). כך שפילה טוב יכולים היום למכור גם ביוקר וגם בזול - וזה יהיה אותו פילה. הכול עניין של מיצוב".
"המחיר הנמוך מביא עבודה"
דוקטרינת הווליו פור מאני של האחים ירזין היא לא רק עיקרון וכלל מנחה. היא גם צו השעה של שוק המסעדות בישראל, המתאפיין היום בעיקר במסעדות קז'ואל דיינינג ובמסעדות "אמצע" משפחתיות, שמספקות אוכל טוב, פשוט, לא מאתגר חך בהכרח, במחירים שפויים, שלא גורמים לך לחשוב פעמיים. הסועד הישראלי אוהב לאכול טוב, אבל לא מוכן לשלם על כך ללא גבול, ומסעדות יוקרה, למעט בודדות, לא שורדות. "בשביל ביזנס אתה צריך קהל שיבוא אליך לפחות פעם בשבוע, במשך כמה שנים", אומר יורם. "כדי לפתוח מקום שיבואו אליך פעם בשנה, אתה צריך המון-המון אנשים שיבואו בפעם בשנה, ואני לא יודע אם יש לנו מספיק כאלה בארץ. אין פה הרבה אנשים שמוכנים לשלם 250-300 דולר לאדם".
- גם לא 300 שקל לאדם.
"צריך להבדיל בין יקר נומינלית לבין יקר שמספק תמורה. אתה יכול לאכול פלאפל ב-6 שקלים ולהגיד 'עבדו עליי, גנבים, לא קיבלתי תמורה', ואתה יכול לשלם 300 שקלים לארוחה ולעוף לשמיים. זה בכלל לא משנה כמה זה עולה - הסיפור הוא ווליו פור מאני. אף אחד לא רוצה להרגיש פראייר, שדפקו אותו. אנשים רוצים להרגיש שקיבלו תמורה מלאה לכסף שלהם".
- הצרכן הישראלי חכם יותר היום, או שהוא פשוט לא אוהב לשלם?
"הצרכנות הישראלית מאוד השתפרה. אם פעם היו הולכים וזורקים כסף בקלות, היום יש קטע חזק של להשוות מחירים. אני רואה את זה בעסקיות בהרצליה, או באזורי ההיי-טק. אנשים עוברים ממסעדה למסעדה רק כדי לראות מי נותן לימונדה חינם. התחרות על הלקוח היום יותר גדולה. אתה חייב לתת תמורה יותר גדולה לכסף. אפשר היום בקלות למצוא אחלה עסקית ב-59 שקלים. לא צריך לשלם 89 שקלים על אותו דבר".
- אפשר לעשות כסף מעסקיות ב-59 שקל?
"בואי ניקח לדוגמה את קפה איטליה, שבה ארוחה עסקית עולה 59 שקלים. הרעיון הוא ללכת על מסה, על רוב העם. גם העשירים מסתכלים כיום כמה עולה. היחידים שלא מעניין אותם המחיר הם האוליגרכים. הם אוכלים במסעדות שבהן אם אין בתפריט יין שעולה 2,000 שקל אז הם יוצאים. אבל כמה כאלה יש בארץ? בקושי חמישים. כשהמחיר נכון והתמורה נכונה, הסיכוי שלך לתפוס גם מלמעלה וגם מלמטה הוא יותר גבוה.
"לקפה איטליה בא גם קהל של מול ים וגם קהל שלא יכול להרשות לעצמו מול ים, אבל אל מול ים, חלק גדול מהקהל שמגיע אליי, לא מגיע - ומי שמגיע אליי ממול ים נהנה, כי אף אחד לא אוהב שקורעים אותו. אז בואי נגיד שגם אם היינו לוקחים 5% יותר על העסקית בקפה איטליה הקהל היה מרגיש נוח, אבל המחיר שלי מביא לי ווליום עבודה שמפצה על המחיר הנמוך: כמות אנשים, מחזור גדול יותר. תמחור צריך להיות כזה שלמי ששילם אותו ברור שבמחיר הזה הוא קיבל את הטוב ביותר - בסט ווליו פור מאני. זאת הכותרת".
"בחיי לילה אין 'לבנות עסק'"
יורם, 57, וארי, 50, ירזין גדלו ברמת השרון להורים יוצאי דרום אפריקה. את הבסיס לחינוך הקולינרי קיבלו כנראה בבית ("במושגים של אז זה בהחלט היה בית שאהב וידע לאכול. אכלו אצלנו סטייק מדיום רייר. כשבאו חברים וראו את הדם בסטייק הם ברחו; אנחנו לא ידענו שאוכלים סטייק אחרת"). ארי במטבחים מגיל 10. בגיל 11 הוא כבר זרק פיצות לאוויר וניהל פיצרייה. "נמשכתי לזה", הוא מסביר, "אני אוטודידקט".
חלוקת התפקידים בין האחים, לפחות למראית עין, ברורה. יורם (בן זוגה של הזמרת גלי עטרי ואב לשתיים) הוא הקומוניקטיבי מבין השניים, שר החוץ ושר ההסברה. ארי (נשוי פלוס שניים למעצבת ולאמנית יעל וונס-ירזין) מעדיף מחבתות וסירים על-פני מילים; שתקן, לא חובב תקשורת. יורם עומד בראש הקבוצה. ארי אחראי על הצד הקולינרי שלה. בקפה איטליה הוא גם השף, לצד איתי בידרמן. 25 שנה הזוגיות המשפחתית-חברית-עסקית הזאת עובדת; לא עניין של מה בכך.
"בכל יום, כמעט כל היום, אנחנו יחד", כך יורם. "כשאנחנו מגבשים רעיון, כל אחד זורק משהו, ובסוף נהיה משהו. המזל הוא שאף אחד מאיתנו לא עקשן מדי. אם עולה לי רעיון וארי אומר שצריך לרדת מזה, אז יורדים מזה מיד, ולהפך; אין מלחמות".
את המסעדה הראשונה שלהם, עד העצם, הם פתחו ב-1988 באזור התעשייה של הרצליה פיתוח, אז אזור מוסכים מוזנח. במשך יותר מעשרים שנה הם מכרו שם סטייקים, קליפות תפוחי אדמה וחלות בצל, עד שלאחרונה החליטו לצאת משם. "זה נהיה העסק של אפי (שמש, השותף) ולא שלנו. איבדנו בו עניין", הם מודים.
אחרי שנתיים בעד העצם פתחו את פסטהלינה, מסעדה איטלקית בדרום תל אביב. בתחילת שנות ה-90 הייתה פסטהלינה הצלחה גדולה וממושכת - ואז, נדמה באחת. "פסטהלינה הייתה מסעדה שחצי שנה לפני שהיא נסגרה עוד אי-אפשר היה להשיג בה מקום שבוע קדימה. העסקנו בה טלפוניסטית במשרה מלאה, שרק הרימה והניחה את השפופרת כל היום. בכל שבוע היו לפחות אלפיים איש שלא הצליחו להזמין מקום.
"שלושה חודשים אחרי זה, במקום אלפיים אנשים שהיו ברשימת המתנה, היו רק 500, אבל המסעדה עדיין הייתה מלאה. ואז פתאום הייתה רשימת המתנה של מאתיים אנשים בלבד, והמסעדה הייתה מלאה בלי רשימת המתנה. כמה רגעים אחר כך היא כבר לא הייתה מלאה - ואז פתאום, דום לב. והאמת היא שעד היום זה תעלומה בשבילי, איך מהצלחה היסטרית היא פשוט נעלמה. אין לי תשובה. שמונה שנים היא הייתה שלאגר מטורף, הרוויחה יפה מאוד, ופתאום נגמרה".
פסטהלינה הפכה לגורקי, בר יוקרתי שהתבסס על מועדון חברים; אבל גם הוא נסגר במפח נפש גדול עבור האחים. "הגורקי היה משהו אופנתי", אומר יורם. "השקענו בו סכומי עתק שלא חלמנו להשקיע - ומי שלא חלם, צדק. זאת הפעם הראשונה שעשינו משהו כזה; חשבנו שאנחנו מבינים. חיי הלילה זה דבר אחד ומסעדנות זה דבר אחר; אין ביניהם קשר. חיי הלילה יותר קשורים לבית זונות מאשר לכל דבר אחר. גילינו שאנחנו לא מבינים את העולם הזה, ושיש לנו מקצוע אחר.
"במסעדנות, בשנה הראשונה אתה רק בונה את העסק. בחיי הלילה אתה שורד כולה שנה וחצי, ואם אתה לא דופק את הכסף על ההתחלה, אז אתה איננו. בחיי הלילה אין חיה כזאת 'לבנות עסק', אין לויאליות. מי שבא לבר באחת בלילה לא מעניין אותו האוכל והשירות, אלא אם הוא רואה שתי פצצות. אין בנייה, אין קליינטורה, אין טווח ארוך. מסעדנות, לעומת זאת, זה אורח חיים, עבודה מסביב לשעון. זה לקום בבוקר לעבודה וללכת לישון עם זה. זה לנסוע לחו"ל, ובמקום ללכת למוזיאונים, ללכת למסעדות ולשווקים - מקסימום ללכת למוזיאון אחד כדי לא להגיד שאנחנו אידיוטים, אבל אם יש שם גם אספרסו טוב, זה יכול לעזור".
"מסעדה זה לא מוצר"
אחרי הגורקי פתחו הירזינים את בירנבאום ומנדלבאום, מסעדת בשר יוקרתית ששרדה עשר שנים; על חורבותיה הוקם הסניף הראשון של רשת ההמבורגרים מוזס, המונה היום שבעה סניפים. אחר כך פתחו וסגרו את צ'ימיצ'נגה המקסיקנית (עם השף אבי קונפורטי), את הנודל בר האסיאתי זוזוברה (שני סניפים) ואת רשת הפיצות טוני וספה (המונה שלושה סניפים). עם עסקי הקבוצה נמנים גם טאפאס בנמל בשוק האיכרים בנמל תל אביב, שם מחזיקים האחים גם בדוכן מיצים ובדוכן קפה; מבשלת הבוטיק אלכסנדר; והבייבי, קפה איטליה - בראסרי איטלקי שנבנה על חורבות צ'ימיצ'נגה.
בחודשים האחרונים הם פתחו סניף של טוני וספה בספרד וסגרו אותו ("המקום נפתח באיזו עיירה נידחת שהלכה לישון בתשע בערב; זה לא הלך"). היו גם פרסומים על התרחבות של מוזס לספרד, במסגרת פרויקט סינמה סיטי, אך גם התוכנית הזאת נגנזה. "המצב בספרד לא טוב מבחינה כלכלית. קיבלנו רגליים קרות", אומר יורם.
- וחלום חו"ל נגנז?
"הבנו שחו"ל זה לא המגרש הביתי שלנו. פה יש לנו יתרון, אנחנו מכירים כל בור וכל מהמורה. כבר היו מקומות בחו"ל שראינו שיש בהם תור וחשבנו לפתוח כמותם פה, אבל אז לקחנו שנה לחשוב על זה ובסוף הבנו שזה קשקוש בלבוש. חו"ל זה חו"ל, מנטליות אחרת, הרגלי צריכה אחרים. כדי להצליח במקום מסוים, אתה צריך להכיר את השוק ולהיות על הקו; זה לא שיטה. לחו"ל יש קסם - כאילו אם עשית את זה בחו"ל אז עשית את זה; אבל אותנו זה לא מעניין. עברנו את הגיל".
- אבל תקרת הזכוכית עבור מסעדן בארץ לא נמוכה, יחסית?
"מסעדה זה לא מוצר. זה לא רד בול, שבאמריקה את מוכרת 300 מיליון ובארץ את יכולה למכור רק שבעה מיליון. במסעדה יש מאתיים מקומות ישיבה - אתה יכול למלא את המאתיים שם ויכול למלא את המאתיים פה. מה ההבדל בין מאתיים מקומות פה לבין מאתיים מקומות בניו יורק? אני מבין למה אנשים רוצים לפתוח עסקים בחו"ל, כאילו התמורה שם יותר גדולה, אבל קשה שם כמו שקשה כאן".
- אז כל שנותר הוא לפתוח עוד ועוד מקומות כאן. זה מוגבל?
"לא. אפשר לפתוח חמישה-שישה מקומות, אפשר גם חמישים. מי שטוב, פותח. מי שלא טוב, סוגר. זה לא שהשוק גדל ככל שיש יותר מסעדות. כשאתה פותח מסעדה, אתה מביא אליך קליינטים ממישהו אחר".
- פתחתם וסגרתם לא מעט מסעדות. מתי יודעים שעסק מת ושצריך לסגור את הדלת?
"שאלה טובה. כשבירנבאום נסגרה, עוד עשינו היקפים יפים; רוב העסקים היו נשארים פתוחים במחזורים כאלה. אבל אנחנו לא סגרנו כשהעסק התחיל להפסיד, אלא כשהוא הפסיק להרוויח".
- המתת חסד?
"משהו כזה. אנחנו רגילים לעסקים שבהם עולים ועולים ועולים, ופתאום - כשהעסק לא עולה ומתחיל לגמגם והמקום כבר לא מלא לגמרי והאנרגיה כבר לא אותה אנרגיה - צריך לסגור, כי מי רוצה לבוא למסעדה לא לגמרי מלאה? אני לא רוצה. כשאני עובר ליד מסעדה והיא לא מלאה נחמץ לי הלב ונצבטת לי הבטן. אני יודע מה עובר על הבעלים. זו הרגשה שאני לא מאחל לאויבים שלי. הרבה יותר כיף להצליח, לקבל כל היום אסמסים מלקוחות, 'תציל אותי, אני חייב שולחן'. בבירנבאום זה מאוד כאב. הייתי בטוח שהקמנו עסק לשלושים שנה".
- מסעדה בישראל יכולה לשרוד שלושים שנה?
"אני חושב שאם ארי ואני היינו נשארים לבד בעד העצם - בלי מנהלים ושותפים ובלי סניפים - המקום יכול היה להגיע לשלושים שנה. אנחנו אירופים בסגנון שלנו. אם זה היה תלוי רק בנו היינו נשארים עם סניף אחד מכל עסק, אבל (השותפים) הצעירים לוחצים ורוצים להתפתח גם לכיוונים אחרים. עסקים ששורדים שלושים שנה הם בדרך כלל עסקים שנבנים על אישיות של אנשים; עסקים משפחתיים, שעל הקירות שלהם מריחים את המסורת. בארץ זה לא קיים, בקושי בארצות הברית; זה בעיקר באירופה".
- למה זה לא קיים בארץ?
"כי בארץ ענף המסעדנות הוא ענף מסוכן. אנשים פה פותחים מקום בשביל לגזור קופון, חושבים שיעשו מהר כסף. מי שלא מבין שרק חשיבה לטווח ארוך עובדת, חבל שייכנס לענף הזה. כשבא אלינו משקיע ואומר, 'הציעו לי להשקיע במסעדה עם החזר בתוך שנתיים', אני אומר לו: 'לך איתו, שיחתום לך'. אין חיות כאלה. יש אולי ברים שמחזירים את הכסף בתוך שנתיים, וסוגרים. אבל במסעדנות אין דבר כזה. מסעדה מעולה-מעולה מחזירה אולי בתוך שלוש-ארבע שנים את ההשקעה. מסעדה טובה, בתוך חמש שנים. גרועה, לא מחזירה. היא לוקחת את הכסף ונעלמת.
"אבל השאלה היא לא מתי מחזירים את ההשקעה, אלא איזו תוחלת חיים יש לעסק. עדיף להחזיר את ההשקעה בתוך ארבע-חמש שנים ולשרוד עשרים שנים. מי שבעסקים האלה - צריך להיות תמיד פרנואיד. זה חלק ממרכיבי המקצוע, חלק מהעניין של לשמור על מה שיש זה להיות פרנואיד. שמחר לא יהיה כמו שהיום; פרנואיד בריא".
- מה בקנה?
"אנחנו מדברים על גלידה כבר עשר שנים, אבל עדיין לא נגענו במשהו שאמרנו עליו 'וואו'. ועד שלא נעלה על משהו מטורף, שיהיה שתי דרגות מעל כל גלידריה - לא נפתח. המבחן שלנו הוא: האם יש לזה טעם של עוד. כשטעמנו ברומא את הפיצה של לה בוקצ'ה (המקור של טוני וספה) לקחנו ביס והתעלפנו. התחלנו ללכת, חזרנו. מה, שנינו אידיוטים? אין מצב. בגלידה זה עוד לא קרה לנו. חוץ מזה, בקרוב נפתח מסעדה מקסיקנית חדשה - טקורייה: בית אוכל לילי שימכור טקוז, בוריטוז, מרגריטות ובירה. יהיה שמח".
6,000 פיות ביום: המספרים מאחורי קבוצת ירזין
קבוצת ירזין היא אחת מהקבוצות הוותיקות, הגדולות והמצליחות שפועלות בשוק המסעדנות. היא מגלגלת מחזור של כ-100 מיליון שקלים בשנה, מאכילה יותר מ-6,000 פיות ביום, ומתאפיינת בשני דברים עיקריים: האחד - הרב תחומיות שלה; עסקיה מגוונים ונוגעים בכל הקשור למזון ולמשקאות. השני - המבנה העסקי של הקבוצה; מנהליה הופכים לשותפים בה. כל שותף בקבוצה נדרש להכניס יד לכיס ולהשקיע בעסק. אחרי שהוא מחזיר את ההשקעה הוא יכול להיות שותף במסעדות הבאות. השותפים-המנהלים מתרכזים בניהול, והאחים ירזין - בהרחבת העסקים.
"הרעיון של מנהל-שותף עובד בשבילנו", מסביר יורם ירזין. "שכירים זה פתרון עם הרבה חסרונות, במיוחד בעסקים כאלה, שבהם חשוב המגע עם הקהל וחשוב שיכירו את בעל הבית. שותף הוא בעל אינטרס. הוא הולך לישון עם הבעיות. זה יותר טוב משכיר, שברגע שיוצא מפה לא זוכר כלום. שותף שהכניס יד לכיס הוא תמיד שותף יותר טוב ממי שלא הכניס".
השותפים המובילים כיום בקבוצה הם יובל סלע ואפי שמש - הם הגרעין שממשיך לכל מקום. יתר השותפים הם שותפים כלכליים, שקטים. "זאת פורמולה טובה. עם השנים, כשגדלנו עוד ועוד, אי-אפשר שכל שותף יהפוך למנהל. אי-אפשר שבמוזס כל מנהל סניף יהיה גם שותף, ולכן במוזס המנהלים הם שכירים. אי-אפשר לחלק את העוגה בלי סוף".