לפני כמה שנים ישבתי במרפסת של מלון חמישה כוכבים יוקרתי, ושוחחתי עם דמות בכירה ביותר מעסקונת הכדורגל העולמי. הבחור סיפר לי באותו ערב על גמר גביע אירופי שהתוצאה שלו "סודרה" מראש: המשחק הפגיש בין קבוצה ממדינה עשירה לקבוצה ממדינה ענייה. הקבוצה העשירה שלחה משאיות עם מזון למדינה הענייה, הוא טען, ולאחר מכן ניצחה בקלות בגמר. זה כמובן סיפור גדול שהאינסטינקט העיתונאי שלי דרש ממני לדווח עליו. אבל האינסטינקט ההישרדותי-אבולוציוני שלי דרש ממני לשתוק: מעולם לא ביקרתי במדינה הענייה המדוברת, ולא התחשק לי כל-כך להתחיל לחקור את העולם התחתון שלה וקשריו הענפים עם הכדורגל. ביקשתי מכמה עיתונאים מקומיים מהמדינה הזאת לסייע לי, אבל הם סירבו: גם הם פחדו להתעסק עם זה.
לאחרונה, כשתופעת הטיות המשחקים הפכה לאיום הכי גדול שקיים על ענף הכדורגל, אני מוצא את עצמי חושב יותר ויותר על אותו ערב בבית המלון. מה הסיפור ששמעתי שם ממחיש? 1. שהטיית תוצאות לא מתרחשת רק בליגות שוליות מאסיה או ממזרח אירופה; 2. שקשה מאד להוכיח את קיומה של התופעה הזאת, וכמעט בלתי אפשרי למנוע אותה.
***
הטיית תוצאות (מאצ'פיקסינג) הפכה בעשור האחרון למשתלמת מאוד כלכלית, יותר מאי-פעם. זה קרה בעיקר עקב העובדה שתושבי אסיה החלו להמר במאסות עצומות על משחקים מהכדורגל האירופי, בדיוק בזמן שהאינטרנט הפך את שוק ההימורים לפרוע ותחרותי במיוחד. טג'יריד וינסטרה, מנהל חברת הלוטו ההולנדית, מסביר: "סוג של שוק פיננסי חדש צמח מתחת לרדאר של כולם, שוק שאין לו רגולטור". וינסטרה מצטט בפניי אומדנים שונים על היקפי הימורי הספורט ברחבי העולם: מסתכמים כיום ב-200 עד 300 מיליארד אירו בשנה. לפי אופ"א, ההכנסות של כלל המועדונים המקצועניים באירופה ב-2010 הגיעו ל-12.8 מיליארד אירו. במילים אחרות, תעשיית הימורי הספורט גדולה פי 15 מתעשיית הכדורגל האירופי. המשמעות של הנתון הזה פשוטה: מהמרים יכולים להרשות לעצמם לשחד כמעט כל קבוצה, ליגה או התאחדות ביבשת, שלא לדבר על כדורגלנים או שופטים.
דייויד פורסט, פרופסור לכלכלה בבית הספר הבריטי לעסקים סאלפורד, ואחד ממחבריו של דוח מקיף שפורסם בשנה שעברה על תופעת המאצ'פיקסינג, מסביר את ממדי הבעיה: "הרבה אנשים יופתעו מכמות המקרים המוכחים של שחיתות בכדורגל האירופי. לפי הערכות, אחד מכל 100 משחקים מליגות מקצועניות באירופה כיום 'מכור' בצורה כלשהי, כלומר, מספר משחקים בכל שבוע".
הנה סיפור אופייני על השיטה ואיך היא עובדת: לפני כשנה, מישהו שאת השם שלו אסור לי לציין (כי הוא רועד מפחד מחשיפה שכזאת) הפנה אותי לאתרי הימורים חוקיים, שהציעו לנחש את תוצאות משחקי סוף השבוע בסרייה A האיטלקית. "מה נראה לך מוזר ביחסי ההימורים שהאתר הזה מציע?", הוא שאל אותי. ישר הבנתי. יחסי ההימורים בשני משחקים הצביעו בבירור: כל השוק העולמי חוזה ניצחון ביתי של ברשיה על בולוניה, ותיקו בין סמפדוריה וקייבו. תחזיקו חזק: ברשיה אכן ניצחה את בולוניה באותו סוף שבוע. סמפדוריה וקייבו? סיימו בתיקו 0-0 חסר השראה. "כצפוי, לחלוטין", קבע למחרת העיתון "קוריירה דלה סרה" בסיקור המשחק שלו. "אפס-אפס, אפס מצבי כיבוש, אפס תשוקה להכאיב ליריב, אפס אחד גדול". כולם באיטליה חשדו שמדובר כאן על מאצ'פיקסינג, אבל לאף אחד לא היו הוכחות ביד. הבעיה עם האנשים שמטים משחקים היא שרק לעיתים נדירות הם משאירים ניירת ועקבות מאחוריהם.
הליגה האיטלקית. החשדות הגיעו גם לשם
תפיסת העבריינים שמטים תוצאות היא מורכבת ביותר, בעיקר בגלל הגודל העצום של השוק. אלפי אתרי הימורי ספורט, בכל השפות ומכל המינים, קיימים ברשת. מי שמטה תוצאות דואג לפזר את ההשקעה שלו בין מספר גדול מאד של אתרים - וכך בלתי אפשרי לעקוב אחרי נתיב הכסף. קצין משטרה אירופי שמופקד על מלחמה בהונאות בכדורגל (אחד המעטים שעוסק בתחום), טוען: "גם אם אנחנו כבר מצליחים לעלות על דפוסי הימורים חריגים, ברוב המקרים זה לא חומר שמאפשר לנו בסיס ראייתי לפתוח בחקירה. בטח שהוא לא מאפשר להרשיע מישהו". כיום, רוב חקירות המאצ'פיקסינג מתחילות באופן מקרי: "תיק בוכום" הענק שהתפוצץ בגרמניה בסוף 2011, שכולל, לפי החשדות, ניסיון להטות 300 משחקי כדורגל באירופה, בכלל נפתח בעקבות מעקב אחרי רשת של מכוני ליווי.
קצין המשטרה האירופי נאנח: "אם אנחנו לא מוצאים מישהו מבפנים שמסכים 'לפתוח', אין לנו עם מה לעבוד". ובדרך כלל אף אחד לא 'פותח': בחודש שעבר פרסם ארגון השחקנים העולמי Fifpro את "הספר השחור" שלו על מזרח אירופה. אחרי שערכו משאלים בקרב יותר מ-3,000 כדורגלנים, התברר ל-Fifpro כי 12% מהשחקנים התבקשו בשלב כזה או אחר בקריירה שלהם להטות תוצאה של משחק. הנתון האחרון הוא שמרני יחסית: שחקנים רבים סירבו מלכתחילה לדבר עם Fifpro על נושא ההימורים, מתוך פחד. מבין השחקנים שהודו כי התבקשו להטות תוצאות, 39% הצהירו כי אוימו פיזית או מילולית על-ידי אלו שהיטו את המשחקים.
***
הדוח של Fifpro בקושי קיבל אזכורים בתקשורת. בחודש ממוצע תוכלו לקרוא בתקשורת באנגליה הרבה יותר מידע על אברטון, מאשר על הטיות משחקים. זה נובע גם מהקושי האובייקטיבי של התקשורת לעלות על דברים שאפילו המשטרה בעלת האמצעים לא מצליחה. וגם מפחד מפני הגורמים העבריינים שאחראים על ההטיות. אבל בעיקר בגלל העובדה שאף אחד לא רוצה לכרות את הענף עליו הוא יושב. כמו שניסח זאת הסופר הבריטי ניק הורנבי, לאחר שבאנגליה התפוצץ סקנדל הימורים ב-1994: "ברגע שנתחיל לפקפק באמיתות של המשחק ושל מה שאנחנו רואים, כבר לא יהיה אכפת לנו", הוא כתב. "ובלי אכפתיות - הכל נגמר".
אז המשטרה לא מצליחה, התקשורת לא יכולה, השחקנים מפחדים לדבר. מי בכל זאת יכול להילחם בשחיתות הענקית הזאת אם לא הממשלות? הבעיה היא שהמאצ'פיקסינג לא עומד בראש סדר העדיפויות של אף מדינה. כריס איטון, מנהל הביטחון של פיפ"א, טוען שכדי לפרק את הטיות המשחקים מתוך הכדורגל, צריך להשקיע סכומים בסדר הגודל שהושקעו בעשור האחרון במלחמה בטרור העולמי. זה כמובן לא יקרה, כי מדובר על יותר מדי כסף, וכדורגל אינו משאב לאומי חשוב באף מקום.
כריס איטון, מנהל הביטחון של פיפ"א. "להשקיע כמו במלחמה בטרור"
"גם כשיש כמה גיבורים שבכל זאת עושים הכל כדי להילחם בתופעה - הם לא מצליחים לשרוד לאורך זמן", טוען דקלאן היל, מחבר ספר המאצ'פיקסינג המשפיע "הסידור" (The Fix). "רק תנסה להגיד ליו"ר ההתאחדות במדינה שלך שקבוצת פאר מהליגה הבכירה 'קונה' משחקים - הרי אף אחד לא אוהב לשמוע דבר כזה". וגם אם מישהו כבר מקשיב (משפטים מתנהלים כרגע בטורקיה נגד 93 דמויות מהכדורגל המקומי בחשד להטיות משחקים), בסופו של דבר יודעים חוקרי התופעה שהסיכוי שלהם להוכיח אשמה בבית המשפט הוא קלוש.
***
האמונה הרווחת היא שמקורן של כל הטיות המשחקים הוא בכמה מדינות אסייתיות - ובמיוחד סינגפור, מלזיה, תאילנד וסין. אנשים אומרים ש"אם יושמדו קרטלי ההימורים באסיה, הכדורגל יתנקה". כשברון ההימורים הסינגפורי ווילסון ראג' נכלא בבית הסוהר בפינלנד ב-2011, התקשורת תייגה את המאורע כ"יום חשוב למלחמה במאצ'פיקסינג". בפועל, זה רחוק להיות המצב.
אסיה היא אמנם שוק דומיננטי מאוד: היל טוען שתוצאת משחק בין ברזיל לגאנה מאחד המונדיאלים האחרונים "סודרה" מסניף של של קנטקי פרייד צ'יקן בצפון בנגקוק. אבל כיום, בניגוד לעבר, בכלל לא צריך אנשי קשר בסוכנויות הימורים לא חוקיות כדי "לסדר" משחקים מאירופה. אם אני רוצה "לקנות" משחק, אני בסך הכל צריך לשחד את השופט, או שני שחקנים, ואז להמר על המשחק באמצעות חשבון אינטרנט אנונימי. האינטרנט, אומר היל, פגע בעבודה של מתווכים למיניהם מכל התעשיות: סוכני נסיעות, חברות תקליטים, אנשי נדל"ן, וגם קרטלי הימורים אסייתים.
נבחרת ברזיל, מודל 2003. גם המונדיאל מתלכלך
כיום, כל מה שצריך כדי להטות משחק כדורגל זה כסף, ולפעמים קצת אלימות. הכנופיות מאסיה עדיין חלק מהעניין, אבל המאפיה האיטלקית והקאמורה הסתערו על הסקטור הצומח הזה, כמו גם ארגוני פשיעה נוספים בכל אירופה. רק שהתופעה לא תמיד נגמרת אצל אותם ארגונים: "יש גם הרבה מועדונים שמחליטים בעצמם למכור משחק שלהם", אומר היל. "זה אפילו לא חייב להיות הפסד מכוון, אלא סתם 'לוודא' ספיגת פנדל במחצית הראשונה, הרחקה של החלוץ וכו'. ניצחון בהימור מצליח לאזן קצת למועדונים את ספרי החשבונות". מאצ'פיקסינג למעשה מהווה חלק מהתוכנית העסקית של מספר קבוצות באירופה.
***
כל כך הרבה סיפורים, ואפילו פתרון אחד מעשי קשה למצוא באופק לתופעת הטיות המשחקים. אם משהו לא ישתנה ומהר, הכדורגל ייראה בקרוב כמו הליגות בסינגפור, בולגריה וסין: אצטדיונים נטושים, ואוהדים שיושבים בבית ורואים את הפרמיירליג האנגלית. כי זה הדבר היחיד שהם מאמינים שהוא אמיתי.