אודי בן-משה, הבמאי הכי חם כעת בתיאטרון הישראלי, נמצא כל הזמן על סף התקף חרדה. באמצע אפריל, אם הכול ילך לפי התכנון, הוא יהיה ממש בפאניקה, כאשר אחרי כמעט עשור של היעדרות מהבמה, הוא יעלה עליה פעמיים כשחקן מחליף ב"אורזי מזוודות", הצגה שהוא עצמו ביים. "אני חלוד כשחקן, למרות שאני מדגים לשחקנים", הוא ממלמל בהתרגשות, מעביר אצבעות בשערו, מת לסיגריה מרגיעה שהוא לא יכול לעשן ליד משרדי ההנהלה, שם מצאנו את השולחן הפנוי היחיד במתחם הקאמרי, שבו הוא כבר עושה חזרות ל"בית ספר לנשים" של מולייר, שיעלה בקרוב בשיתוף עם תיאטרון חיפה. "לשחק בחזרות זה לא כמו לשחק על הבמה. לעמוד מול קהל זאת פאניקה".
- זה לא כמו לחזור לרכוב על אופניים?
"אני מקווה שכן. אני לא בטוח. משחק זה דבר שאתה צריך לעסוק בו, לפתח, לשכלל, להתאמן עליו. זה כמו ספורטאי שלא מתאמן ומחליד".
- אתה חוזר לנקודת ההתחלה, שממנה יצאת בלית ברירה לבימוי.
"שיחקתי עשר שנים אחרי שסיימתי ללמוד בניסן נתיב. העבודה הראשונה שלי הייתה בקאמרי, שממנו נזרקתי אחרי שבוע".
- מי זרק אותך?
"אילן רונן (היום המנהל האמנותי של הבימה), שהבין שטעה בליהוק. למזלי עשיתי אודישן אצל אורנה פורת ל'הילדה שאני אוהב', וזה הפך לשלאגר. אחר כך עודד קוטלר חיפש צעירים שיצטרפו לחיפה והלכתי".
- אהבת את העבודה?
"בהחלט אהבתי, אבל הרגשתי שאני מקבל תפקידים קטנים".
- היום, כבמאי, יש לך מושג למה?
"יש לי בעיות בדיבור, הדיקציה שלי לא מצטיינת, וצריך במקצוע הזה המון מזל - שכנראה לא היה לי - להיות במקום הנכון, בזמן הנכון".
- היית עושה לשחקן מה שעשה לך אילן רונן?
"עדיין לא. אין לי היכולת לקבוע אם שחקן מתאים לי או לא אחרי שבוע, ואקח לעצמי אתגר להביא אותו למקום שאני רוצה. אבל אני לא נוטר טינה לאילן".
- התפרנסת היטב כשחקן?
"בחיפה? כן, מאוד. שיחקתי עם כוכבי טלוויזיה ב'משחקים בחצר האחורית', ובחוזה הקיבוצי היה בסיס קטן, וכל פעולה נוספת היא פרמיה. הפרילנסרים קיבלו הרבה יותר, ואז תפסתי רגע מוצלח שהרגשתי שאני יכול לדרוש השוואת תנאים והגעתי למשכורת דו-ספרתית".
- אז יש לך חוש עסקי.
"לא ממש. יש לי סוכן. בעצם, אולי כן. כשקניתי את הדירה שבעוד שמונה שנים תהיה שלי, בעזרתו של אבא, פתחתי את הפנסיות. זה כלכלי?".
- אם אין ברירה, כן. והשיקול לעזוב את חיפה היה כלכלי?
"רציתי לעזוב לפני שקמטי התסכול והמרירות יעמיקו. לא ידעתי לאן אני הולך, אבל הכיוון היה תל אביב. נפלתי. לא הייתה לי עבודה במקצוע".
- כמה זמן?
"שנה. עבדתי בטלמרקטינג. לא הייתי מצטיין, אבל הייתי לא רע בזה וקיבלתי עמלות. פתאום עבדתי עם דודות ולא עם אמנים. שינוי מנטלי שנבע מזה שאבא תפס אותי לשיחה ואמר לי, לך תעבוד. השלב הבא היה ללמד תיאטרון בבית ספר לאמנויות. זאת הייתה צפרדע שצריך לבלוע".
- המשכת לדפוק על דלתות בתיאטרון?
"ברור. אבל זה ממש בלתי אפשרי להיכנס דרכן. גם אצל עמרי ניצן (המנהל האמנותי של הקאמרי) לא נכנסתי".
- בימוי בכלל בא בחשבון?
"בשלב הרבה יותר מאוחר. אבל הבנתי שאם אני לא רוצה להיפלט מעולם התיאטרון, אני צריך לעשות משהו, והיזם שבי פרץ החוצה. פניתי למיקי גורביץ' (היום המנהל האמנותי של החאן), שביים אותי בתיאטרון צה"ל במחזה שכתב, "נוימן אגדת חיילים", וביקשתי ממנו רשות להעלות אותו שוב. מצאתי משקיע, ושכנעתי אותו שזה הולך להיות שלאגר. קיבלנו תמיכה מקרן אמריקה ועזרה עיקרית מבית יד לבנים, שנתן לנו לערוך את החזרות אצלו. שילמנו לשחקנים בפרינג', שזה דבר שלא קורה, וכיתתנו את רגלינו בין מפיקים - ואף אחד לא רצה. עד שמצאנו את תמונע, וההצגה זכתה בפרס הצגת הפרינג' של השנה".
- ההצלחה לא הייתה כלכלית מן הסתם.
"שקל לא הרווחתי. התפרנסתי מטלמרקטינג ומהוראה. זה היה נורא. בעיקר לבלוע את העלבון".
- אז המצאת את עצמך מחדש.
"מרגע שזכיתי בפרס נפתחו דלתות. ביקשו שאביים אצל יורם לוינשטיין, עבור סכומים עצובים. כל התחום הזה מאוד עצוב, אמנים בקושי מצליחים להתפרנס. באירופה המצב שונה, התיאטרון מסובסד. כאן זורקים לך 30% ועוד קובעים לך מה לעשות. מולייר היה צריך ללקק את התחת של המלך וגם פה אמנים נאלצים ללקק".
- יצא לך לחשוב על הסבת מקצוע?
"מי שמעניין אותו הפן הכלכלי במקצוע הזה שיחפש משהו אחר. אצלי זה לא שיקול. זאת מחלה, באג; מי שמתעסק באמנות מרגיש שבלעדיה הוא לא קיים ולא שווה. לא יכולתי לדמיין את עצמי אף פעם במקצוע אחר".
- אז נסחפת אחרי הבימוי.
"עירוני א' הציעו לביים, ניסן נתיב, ואחר כך הייתה הזמנה לעבוד בקאמרי ובחאן. התלבטתי במי לבחור. מיקי גורביץ' הציע לי לעבוד איתו צמוד בחאן, וזה קסם לי. לא למדתי בימוי כי המסגרות שהיו קיימות נראו לי לא מספיק רציניות. מיקי היה המורה שלי בניסן נתיב, והוא הציע לי חוזה ארוך טווח, שחסך ממני את המתחים של פרילנס, שכורע תחת השורה האחרונה - מכירת כרטיסים, הביזנס. לצערי זה ככה, כי כמו סטז'ר בבית חולים צריך להתאמן, לטעות, ללמוד מהטעות ולבנות את עצמך. בישראל אין את זה כי המדינה שמה קצוץ. מיקי אמר לי, בוא תעבוד איתי, תטעה, תלמד, אני אהיה מנטור שלך; הצעה רצינית ובונה".
- היית בחאן חמש שנים.
"הוא גם אפשר לי לעשות הפקות בחוץ. אחרי שנתיים בחאן עשיתי את 'הרטיטי את לבי', חנוך לוין בקאמרי, יותר קהל. לעשות חנוך לוין זה פחד אלוהים - בתיאטרון הבית שלו, עם שחקנים שעבדו איתו. התמודדתי עם זה ברגישות ובנחישות".
- וזה היה הרגע שבו עלית לליגה של הגדולים.
"אני לא מרגיש ככה. כשאני בהפקה, אני בחרדה איומה. אני לא יכול להגיד שאין לי יותר ביטחון מפעם. הביטחון הוא לא לפחד ממנה, כי כבר הייתי בסרט הזה לא מעט פעמים. אבל אני תמיד חושב שאני טועה ואני בספק כל הזמן".
- למה עזבת?
"כי רציתי לעשות עוד צעד ולהיות עצמאי. מיציתי את תחושת החממה ורציתי לצאת החוצה ולהתמודד עם התחרות. קיוויתי שאני בשל".
- באיזה שלב לקחת סוכן?
"כשדרכתי בקאמרי. הבנתי שאני צריך מישהו מקצועי שיעמוד ביני לבינם, כי אני לא מצליח לנהל משא ומתן בצורה קרה. אני לוקח ללב ונעלב. אני אחראי על המה, והוא על האיך".
- עד כמה חשוב לך שההצגות שלך יימכרו?
"אני רוצה שההצגה שאעשה תהיה לטעמי, ותמיד אני בוחר במשהו שהוא עליי באיזשהו אופן. אני תמיד מקווה שזה יהיה קומוניקטיבי, כן, גם משהו של לוין או של מולייר. חשוב לי שימכרו כרטיסים, שהצגה תצליח".
- תביים מחזמר?
"עשיתי עם קרן פלס הרבה הצגות עם שירים. מחזמר הוא לא נחות בעיניי, תלוי אם אתה עושה אותו באוריינטציה בידורית או איכותית".
- בידור זה רע?
"אני לא יודע עד כמה אני יכול לעשות בידור. אני עושה דברים בדרך שלי. הקהל לא צורך רק בידור. 'הרטיטי את לבי' רץ 450 פעמים, 'תעלולי סקפן' - מאתיים, 'מעגל הגיר הקווקזי' - 300. כולם חומרים עמוקים, מעניינים, כמו 'בית ספר לנשים' שעוסק בהדרת נשים ובצורך של גברים לשלוט בנשים מפחד הבגידה".
- הצלחת לכבוש את כל הבמות הגדולות.
"ואני רוצה להמשיך לביים ולעבוד; שיתאפשר לי להתעסק בחומרים מרתקים, להיכשל ולהמשיך הלאה".