חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו קובע שני עקרונות הנוגעים לטיפולים רפואיים באדם: מצד אחד - חירותו של האדם להחליט על כל הנוגע לגופו ובריאותו, המעוגנת בסעיף 2 לחוק; ומצד שני - חובתה של החברה להגן על גופו וחייו של האדם, המעוגנת בסעיף 4 לחוק.
עקרונות אלה עלולים להתנגש כאשר אדם מסרב לקבל טיפול רפואי אשר לדעת מומחים ועל-פי מחקרים מדעיים עשוי להטיב את מצבו או אף להציל את חייו, ובתי המשפט נאלצים להתמודד עם השאלה איזה מהעקרונות יגבר.
דומה כי בשנים האחרונות גוברת הנטייה להעדיף את זכותו של האדם וחירותו להחליט על הנעשה בגופו ובחייו, וכך בשנת 2005 חוקק "חוק החולה הנוטה למות", המאפשר לאדם לתת הוראות מראש על מתן או אי-מתן טיפולי רפואיים כאשר מצבו יהיה סופני.
עם זאת, הדילמה האמיתית מתעוררת כאשר אדם מסרב לקבל טיפול במצב שבו לדעת מומחים טיפול רפואי עשוי עדיין להציל את חייו.
על-פי חוק זכויות החולה, אפשר לכפות טיפול רפואי על חולה שמתנגד לקבלת טיפול רק בנסיבות בהן נשקפת לחולה סכנה חמורה, ומדובר בטיפול דחוף - וגם זאת רק לאחר אישורה של ועדת אתיקה אשר שוכנעה כי התמלאו 3 תנאים מצטברים: נמסר לחולה מידע מספק לקבלת הסכמה מדעת; יש לצפות שהטיפול הרפואי ישפר במידה ניכרת את מצבו הרפואי של המטופל; וכן קיים יסוד סביר להניח כי בדיעבד, לאחר שיינתן הטיפול הרפואי ומצבו של החולה אכן ישתפר, הוא ייתן את הסכמתו רטרואקטיבית.
בשנת 1991 סערה המדינה סביב סיפורו של נער בן 17 ו-7 חודשים אשר חלה בסרטן וסירב לקבל טיפולים כימותרפיים שהסבו לו סבל רב על אף ששיפרו את מצבו הרפואי, בניגוד לעצת רופאיו שהעריכו כי עם קבלת הטיפול הכימותרפי סיכוייו להחלים עומדים על למעלה מ-50%.
לאחר שהנער אף ברח מביתו והסתתר עד שאותר על-ידי המשטרה, בית המשפט לנוער החליט לחייב את הנער לקבל את הטיפולים בכפייה במחלקה פסיכיאטרית סגורה. ואולם, הנער עתר לבג"ץ כנגד ההחלטה, ובג"ץ הסיר את הכפייה לאחר שהנער התחייב לשתף פעולה עם הטיפולים מרצון. השאלה אם בית המשפט היה משאיר את הכפייה על כנה אם הנער היה עומד על סירובו, נותרה פתוחה.
גם בשנת 2003 בית המשפט העליון קיבל עתירה כנגד טיפול רפואי בכפייה שניתן לבחורה בת 21 החולה באנורקסיה. הבחורה אושפזה מספר פעמים בבית-חולים לחולי נפש לצורך הזנה בכפייה מאחר שסירבה לאכול, ומצבה הפיזי הידרדר בקיצוניות שהעמידה אותה בסכנת חיים.
בית המשפט הודה מפורשות כי ייתכן שבהחלטה בדבר שחרורה של החולה הוא מעמיד את חייה בסכנה, וכי התנהגותה של החולה, המעמידה את חייה בסכנה, נדמית כמחייבת התערבות כפויה - אך קבע כי מחלת האנורקסיה אינה מחלת נפש, ולכן לא ניתן לכפות טיפול באמצעות חוק טיפול בחולי נפש.
בית המשפט לא דן באפשרות לכפות על חולה באנורקסיה טיפול באמצעות החריג לחוק זכויות החולה תחת השימוש בחוק טיפול בחולי נפש, אולי מאחר שבמקרה של חולת אנורקסיה קשה יהיה לעבור את מכשול התנאי הדורש סיכוי סביר לכך שהחולה תיתן אישור רטרואקטיבי לטיפול לאחר נתינתו.
השבוע אישרה ועדת השרים לענייני חקיקה הצעת חוק המוסיפה במפורש את מחלת האנורקסיה לרשימת המחלות בגינן ניתן לאשפז בכפייה על-פי חוק לטיפול בחולי נפש.
על אף הכוונה הטובה של הצעת החוק, היא נושאת עימה שני חסרונות עיקריים: האחד - הגדרת מחלת האנורקסיה כמחלת נפש, על אף שמבחינה רפואית רבות מהחולות מבינות את מצבן ואינן עונות על הגדרת מצב פסיכוטי; החיסרון השני טמון בעובדה שהחוק נותן פתרון נקודתי למחלת האנורקסיה בלבד - ולא מכסה מחלות אחרות המעמידות הורים חסרי אונים מול ילדיהם המסרבים לקבל טיפול.
פתרון רחב יותר יתאפשר באמצעות תיקונו של חוק זכויות החולה, כך שתחת התנאי על-פיו יש להעריך את הסיכויים שהחולה ישנה בעתיד את דעתו, יש להוסיף שיקולים כמו הסבל הכרוך בטיפול ומידת הבנתו של החולה את המחלה, הטיפול המוצע והתוצאות הצפויות עם קבלת טיפול ובהיעדרו.
עו"ד ליהיא כהן-דמבינסקי, מומחית לדיני משפחה וירושה, מנהלת פורום דיני משפחה ב"גלובס".