ייתכן שבעתיד הרחוק נוכל לוותר לחלוטין על הגוף שלנו ולא נצטרך לדאוג עוד מפני הזדקנות או ממראה לא חטוב. הנאות שמסב לנו הגוף יתורגמו אוטומטית לאותות חשמליים ללא תיווך של בשר ודם גשמיים. לכאורה, יהיה זה עולם מושלם, רק שבעולם כזה נאבד את הספורט. כי בניגוד להתקדמויות בתחום הראיה או השמיעה, אף אחד לא באמת יודע לתרגם את כל היתרונות של המכלול שנקרא "ספורט", לרצף של אותות חשמליים.
גם אם מדענים עדיין לא יכולים לחקות את היתרונות של הספורט באמצעים מלאכותיים, לאט-לאט הם מתחילים לכמת ולהגדיר את התועלות הללו. לפעילות הגופנית יש תרומה מורכבת, לא רק לגוף שלנו אלא גם לנפש שלנו. כך שעל השאלה מה הן התועלות מספורט ניתן היום לענות באופן מדעי, אבל עדיין לא ניתן להזריק אנדורפינים ולבלוע טבליות משמעת עצמית. הדרך היחידה להגיע לתועלות הנובעות מהספורט היא פשוטה: להתעמל.
לפניכם המחקרים החדשים בתחום חקר הספורט, שייקחו אתכם אל מאחורי הקלעים של הפעילות - אל המוח, הגוף והנפש.
מצב רוח - לא רק אנדורפינים
ספורטאים חובבים הם אנשים בריאים יותר מבחינה נפשית, וספורט נחשב יעיל למקרים קלים של דיכאון וחרדה. "מחקרים שהשוו בין טיפול פסיכולוגי לבין פעילות גופנית הראו, כי כמעט שאין הבדל מבחינת התרומה של כל אחד מהם למצב הרגשי", אומר פסיכולוג הספורט איציק צור. בסוף 2011 הסתיים מחקר ענק שבחן 17,500 אנשים בני 64 בממוצע ממדינות אירופאיות שונות, ומצא קשר ברור בין מידת הפעילות הגופנית לבין שמחת החיים.
את הקרדיט על ההרגשה הטובה נהוג לתת לחומר אנדורפין, מוליך עצבי הקשור למעגלים של היזון חיובי ועוררות במוח, המופרש במהלך ספורט. מחקר שהסתיים באחרונה מעיד, כי בשלב הראשון הספורט משפר את היכולת של אנשים לחוש התלהבות והתרגשות, ואף כי המחקר לא הראה בוודאות כי השינוי הוא בזכות האנדורפינים, ההנחה היא כי הם מעורבים בתהליך. המחקר מצא רמות גבוהות יותר של התרגשות והתלהבות אצל האנשים האקטיביים, ולדברי החוקר פרופ' דיוויד קונרוי מאוניברסיטת פנסילבניה ידוע כבר זמן רב כי פעילות גופנית מגדילה את כמות הרגעים שבהם האדם חש בטוב, אולם, מחקרו היה הראשון שהצביע על כך שמדובר ביותר תחושות טובות מהזן המעורר, ולא מהזן הרגוע.
לספורט יש גם תרומה במניעת חרדה. הקשר עובר כנראה דרך המערכת האדרנלינית שאותה מפעיל הגוף במקרים של לחץ, כיוון שהוא נערך "להילחם" בגורם המלחיץ. אם אנחנו בכושר, הגוף מגיב בקיצוניות פחותה לאיתות המצוקה.
קוגניציה - מוח בריא בגוף בריא
ספורט מחדד את החשיבה. הפעילות הגופנית שמשפרת את הכושר מובילה לזרימת דם מוגברת למוח, ומאיטה תהליכים של חסימת נימים ועורקים. חסימות אלה יכולות להתבטא באירועים מוחיים זעירים ולא מורגשים, שגורמים בהדרגה להתפתחות דמנציה.
אף עצם הלמידה של מיומנויות גופניות מאמנת את מערכת הקשרים העצביים במוח. מוח שלומד משהו חדש הופך מרושת ומורכב יותר, ולדבר יש השפעה גם על מיומנויות אחרות.
מחקרים שבוצעו בקשישים גילו כי כמעט כל פעילות גופנית, אפילו הליכה של רבע שעה ביום, שיפרה את היכולות המנטליות שלהם והגנה בפני דמנציה.
אלא שצריך לעשות פעילות גופנית כבר עכשיו, כדי להשיג את התועלות בעתיד. למעשה, היינו צריכים להתחיל מזמן. לפי מחקר שפורסם ב-Journal of the American Geriatrics Society, נשים שהיו אקטיביות מבחינה גופנית בגילאי התיכון, סבלו פחות מדמנציה בגיל מבוגר. על-פי המחקר, פעילות גופנית בכל גיל הועילה, אך לא היה תחליף אמיתי לפעילות בגיל העשרה. גם נשים שהתעמלו בתיכון ולאחר מכן הפסיקו, בכל זאת היו מוגנות יחסית. נשים שלא התעמלו בתיכון והחלו בכך מאוחר יותר הפחיתו את הסיכון, אך לא באותה המידה. מחקרים אחרים הראו כי פעילות כמו תרגילי כוח ומתיחות אינה מועילה באותה המידה של פעילות אירובית.
ספורט אף יכול לעזור ללמוד משימה חדשה עכשיו, או לקבל החלטות על בסיס מידע. מיכל יערון, פסיכולוגית ספורט ומנהלת מרכז "לעוף" לפסיכולוגיית ספורט מתקדמת, מציינת כי "הספורט הוא פעולה מדיטטיבית, חזרתית, שמביאה עם הזמן לסילוק של מחשבות טורדניות ולכן מאפשרת זיכוך רגשי וקוגניטיבי". הזיכוך מאפשר לגשת למשימה לימודית מתוך ריכוז רב יותר, ולקבל את ההחלטות בקלות רבה יותר. "יש אנשים שזקוקים לרמה גבוהה של פעילות כל הזמן והספורט עוזר להם לבצע חלק מעיבוד המידע באופן מודע-חלקית כשהם במצב של תנועה ופעילות. כך, כשהם מגיעים בפועל למשימה שניצבת מולם, הם כבר עברו חלק מן הדרך". יערון לא מכוונת לכך שצריך להתרכז בבעיות הקשורות לעבודה בזמן שעושים ספורט, זה קשה עד בלתי אפשרי. כוונתה היא לכך שכשרעיונות צפים בזמן הפעילות, נעשית עבודת מחשבה מקדימה שמועילה מאוחר יותר.
ועוד בתחום הקוגניציה, מייחסים לספורט העשרה של יכולת ההתמצאות. "ספורטאים, גם חובבים, עושים פחות תאונות דרכים", היא טוענת.
ומה עם כדורגלנים, שנקשרה בהם סטיגמה של אינטליגנציה נמוכה? "המיתוס על שחקן הכדורגל שמשחק בלי המוח הוא לא נכון", אומרת יערון. "כדי לבעוט כדור נע לשער רחוק, כשאתה בעצמך נע, ועוד לחמוק משחקנים אחרים, על השחקן לבצע סדרה של חישובים מהירים ומתוחכמים. אז אל תגידו לי שזו לא אינטליגנציה".
מנטלית - עולים לספירה אחרת
החוקר הקרואטי מיהלי צ'יקסנטמיהלי מפורסם בכך שזיהה מצב מנטלי ייחודי שהוא קרא לו Flow, שבו אדם שקוע בתוך מעשיו, ואינו חושב על שום דבר אחר. בזמן ה-Flow, האדם חש הנאה מרובה מתוך הצימוד המוחלט בינו לבין מעשיו, והביצועים שלו הם בהתאם - משופרים. לאחר סיום המטלה, הוא חש שלא ניטלה ממנו אנרגיה אלא להיפך, הוא נטען באנרגיה.
"זו חוויה שיכולה להתקיים באמנות, בתיאטרון, בסקס וגם בספורט", אומרת יערון. "שוכחים מאי-נוחות ומכאבים. יש חוויה של שליטה, של מודעות גבוהה, שכל החושים פעילים. זה קורה גם לספורטאים חובבים, כשמגיעים לאינטנסיביות מסוימת ואחר-כך אומרים: 'הריצה נגמרה לי, ואני כלל לא יודע איפה הייתי'".
אקטיביות - יותר טוב מסמים
ייתכן גם, כי פעילות גופנית משפיעה על המדד הפסיכולוגי של "ההנאה מלעשות משהו". זה נראה כאילו ברור מאליו, אך רק לאחרונה הגדירו חוקרים ואיששו במחקריהם, כי בני אדם אוהבים להרגיש כי הם עושים דבר מה, כל דבר שהוא.
במחקר שהתפרסם לפני כשנה בכתב העת Current Directions in Psychological Science, הדגישו החוקרים כי המוטיבציה לעשות משהו היא ראשונית וקודמת ליעדים ספציפיים ולמשימות ספציפיות והערך הנתפס הנגזר מהן. החוקרת דלורס אלברסין מאוניברסיטת אילינוי הסבירה זאת בכך ש"אנשים מרגישים צורך לעשות, אפילו אם מה שהם עושים הוא טריוויאלי".
מתברר גם, כי התחושה ש"אני עושה משהו", גורמת לנו לרצות לעשות עוד משהו. למה הכוונה? אלברסין מצאה, כי כשמעודדים אנשים אפילו לחשוב על פעילות גופנית, מעלים את העניין שלהם גם בפעילות פוליטית. כשמונעים מאנשים את התחושה שהם עושים משהו, הם מוכנים לעשות המון כדי לחזור לרמת הפעילות המנטלית והגופנית שאליה הם רגילים, אפילו אם מדובר בפעילות לא בריאה. "יש תפיסה כאילו לאנשים יש מטרות נורא ממוקדות", היא אומרת. "אבל אולי הן לא ממוקדות כל-כך, ועבודה פרודוקטיבית או ספורט יכולים לספק בדיוק את אותו הצורך כמו נטילת סמים, ולהוות תחליף לכך".
הצבת מטרות - כי מה שלא הורג, מחשל
התרומה הרגשית של הספורט היא מעבר לקיומו של מצב נפשי זה או אחר בעת הפעולה. הספורט הוא תהליך מורכב של הצבת מטרות ופעולה להשגתן. לעצם התהליך יש תרומה חשובה לביטחון העצמי, ולכן גם לרווחה הנפשית.
בכנס של איגוד הלב האמריקני דיווחה החוקרת אנג'לה תומפסון ממכון פנינגטון למחקר ביו-רפואי בלוס אנג'לס, על מחקר שערכה בנשים לאחר תקופת הפוריות, שעברו ממצב של נייחות מוחלטת, להתעמלות בדרגות שונות לצורך הניסוי.
הנשים נהנו משיפור במאפיינים יחסית צפויים, כמו חיוניות ותחושת בריאות כללית, אך גם במאפיינים פחות ברורים מאליהם כמו "תפקוד חברתי" ו"פריצת מגבלות רגשיות במקום העבודה".
ככל שהפעילות הייתה רבה ואינטנסיבית יותר, כך השיפור היה מורגש יותר. למעשה, הספיקו אפילו עשר דקות יומיות של ספורט, כדי ליצור שיפור כלשהו.
מה היא אותה פריצת מגבלות רגשיות במקום העבודה? "הספורט הוא אימון ממוקד בהצבת מטרות ובדחיית סיפוקים", טוענת יערון. "דחיית סיפוקים מנבאת הצלחה. במשחק כדור, למשל, על השחקן לחכות לתורו. הוא לרוב יותר מפסיד ממנצח, וצריך לאסוף את עצמו וללכת הלאה. הניצחונות הם קטנים והם בעיקר של האדם מול עצמו, שכן הוא למד מיומנויות חדשות.
"היום ידוע, כי הבסיס לביטחון עצמי הוא לא האמונה כי 'אתה יכול', אלא האמונה כי 'אתה יכול לבצע את המשימה הזו'.
"אם חווית חוויות של הצלחות, אז אתה מפתח תחושת מסוגלות. גם אם אתה מפסיד, אתה רואה שאתה מתקדם".
לדברי צור, "עבור ילדים, הספורט מבגר. הוא מציג להם מגיל צעיר את הצורך להתמודד עם מטרות ולהשיג אותם, להתמודד עם כישלונות. הם נחשפים לאתגרים רגשיים שחלק מהילדים האחרים נחשפים אליהם אולי רק בצבא או לאחר מכן. כך הם מגיעים לחיים הרבה יותר מוכנים".
יערון סבורה, כי האומץ להעז הוא הרכיב החשוב ביותר בספורט וכן הבסיס החשוב ביותר להצלחה והשיעור החשוב ביותר הנלמד בתהליך. "בספורט צריך להעז לבעוט, לזרוק, לצאת החוצה, לקלוע מול החבר'ה, ללכת לתחרות הבאה.
"רק כשמעזים, פוגשים משברים ורק מתוכם מתחשלים. פעם ניגש אליי מכר מצליח ומבוסס, שאחרי שעשה אקזיט גדול התחיל לשחק גולף. אותו מכר אמר לי - 'לא הולך לי בגולף ואני נורא מתעצבן מזה'. אמרתי לו: 'וכשלא הולך לך - אתה מרגיש כלומניק? אתה מקלל את עצמך?' הוא השיב: 'כן'. אז אמרתי לו: 'הרי אדם צריך מידי פעם לקלל עצמו ולקרוא לעצמו כלומניק, אז עדיף שזה יהיה על משהו טיפשי'".