רב יצחק (שם המשפחה שמור במערכת) לא שש להצטלם לעיתון. כיפה שחורה לראשו, זקן טיפוסי מכסה את פניו. הוא היה יכול להיות אילוסטרציה מצוינת לנושא הכתבה. אבל עוד לפני שאני מספיקה לפתוח בתמרוני שכנועים, מתערבת בשיחה נציגת דובר צה"ל שאורבת לנו על הקו. "יצחק יכול להצטלם רק עם פנים מטושטשות מהגב", מבהירה החיילת, מתעלמת מתואר הרבנות. הסיבה לכך לא קשורה לרקע המורכב שממנו הוא מגיע. הסיבה למגבלות החשיפה של הרב יצחק, שגדל בבני ברק, למד בישיבת פוניבז' ואחר כך גם בישיבת בריסק שבמאה שערים, היא שהיום הוא הרב הצבאי בבסיס ההדרכה של חיל המודיעין. שושואיסט. סרן בדרגתו.
"אני לא דוגמה מייצגת", הוא מבהיר. "עשיתי דרך עצמאית, שהיה בה ממד אידיאולוגי דומיננטי. התגייסתי לצבא בגיוס רגיל, אבל מאוחר. בגיל 31 וחצי. נשוי ואב לשישה, רב קהילה ברמת בית שמש, בשעה שכבר הייתי למעשה פטור משירות".
הקהילה שעמד בראשה לפני הגיוס משתייכת לפלג שמקובל לתאר כחרדים חדשים או מודרניים. הרב יצחק מכנה אותם "חרדים פרגמטיים". אבל גם אליהם הוא הגיע אחרי מסע לא פשוט. למעשה, הרזומה הישיבתי שלו מסמן את סרן הרב יצחק כבן לגרעין הקשה של אליטת הלומדים, זו שבשמה נאבקים נציגי הציבור החרדי נגד הגיוס לצבא. אם רק היה נשאר בתלם. אבל הוא לא. במקום להתענג על מעמדו כמופת חרדי, בחר הרב יצחק לכבוש לו דרך משלו. בדרך הוא התחכך קצת בציונות הדתית, ואף פקד לתקופה את ישיבת "הגוש" (הר עציון, בשמה הרשמי). "כחלק מזה, הרגשתי שחסר לי הפרק של השירות הצבאי", הוא מסביר. "גם כי רציתי למלא את החובה, כצורך מוסרי, וגם כפתיחת שערים. אם את מסתובבת בתוך הציבור הציוני, השאלה על הצבא תמיד תגיע".
ב-2006, כשהוא עדיין עמוק בתוך "תורתו אומנותו", החליט הרב יצחק להתגייס. אלה היו ימי מלחמת לבנון השנייה, והוא נסחף ברצון לתת כתף. אלא שעד שהביורוקרטיה חילצה איברים, המלחמה כבר נגמרה, ואשתו של הרב בדיוק עמדה ללדת. שנתיים אחר כך הזדמנה שוב העת, אלא שבגלל גילו כבר נשלח לו פטור משירות. הרב יצחק החליט להתגייס כמתנדב. 44 יום של שירות סדיר, הוא מתנצל. עכשיו הוא בקבע.
"המגמה בציבור החרדי בגדול היא של פרגמנטציה", כך הרב יצחק. "אני פחות מזהה שינוי אידיאולוגי ויותר תפיסה פרגמטית. אנשים במלחמת קיום, דואגים לפרנסה, אז הם שוקלים להתגייס. מה גם שבינתיים התחזקו עוד ועוד מסלולים ייעודיים. אני רואה זאת בשיחות סלון, וגם בצורת ההתייחסות למי שעשה את הצעד, וגם מזה שרואים בשכונה חרדית יותר ויותר לובשי מדים עם כיפה שחורה. בעיניי, אם אפשר לדבר על תחילתה של מהפכה פוטנציאלית, זה פחות במספר ויותר בשינוי התודעתי. שחלק מנוף חייו של ילד בשכונה חרדית זה לובשי מדים. לובש מדים הוא כבר לא מחוץ לתחום".
"החרדים הם הקורבן"
קול אחר מתוך הציבור החרדי, אולי קצת יותר מייצג, נחת בתיבת המייל של אבישי בן-חיים, הפרשן של ערוץ 10 לענייני חרדים וש"ס. בן-חיים הביע לא פעם את סלידתו ממסלולי השירות הצבאי והאזרחי שנתפרו במיוחד לחרדים. לדבריו, שום חרדי לא באמת מתגייס לשירות צבאי, מפני ששח"ר, המרופד בתמריצים כלכליים כבדים, אינו בדיוק שירות צבאי, ואילו אפיק הנח"ל אינו באמת חרדי. דברי הביקורת האלה הגיעו לאוזניו של מחבר המכתב - בחור צעיר, כבר נשוי ואב לילדים, המשתייך לאחת החסידויות הבולטות בארץ ומתגורר בעיר קטנה בפריפריה. הוא ביקש בכתיבתו "להתייחס לעניין", ועל הדרך להאיר את הפלונטר החברתי והדתי שבו הוא שרוי. ואולי גם סתם לשפוך את הלב.
"רציתי לשתף אותך באנקדוטה מעניינת", פתח הבחור את המכתב. "ישבתי פעם ב'קעך' (חדר האוכל) של הישיבה. ואמרתי לאלה שישבו לידי שאילו כוחי היה במותני, אחרי כמה שנות 'כולל' הייתי מתגייס לצבא. ככה שלפתי. אתה יודע מה קרה לי? מאז לא יכולתי להביע דעה בשום נושא שיש בו ליהדות החרדית דעה. משום שמיד כשחיוויתי דעה, כולם, אבל כו-לם היו פוסלים אותי בטענה שאני מצדיק צבא, וממילא כל דעותיי פסולות.
"הנה עוד סיפור", הוא המשיך, "שנתיים אחרי החתונה שלי, ואני מתעניין בשח"ר. כן, באותו שח"ר שאינו צבא. כבר כמעט התגייסתי (היו לי הרבה חברים מחוץ לעיר מגוריי בפרויקטים הללו), אבל הבנתי שלא אוכל לעשות זאת. אני אהיה לבד במדים. אזרק מהשטיבל ואהיה מנודה. אחרי כמה חודשים ניסיתי לארגן עוד כמה שיהיו איתי, כדי שלא אהיה לבד. כולם קיבלו פיק ברכיים. וכבר הבנתי שחובש מדים לא אוכל להיות.
"העיר סבלה, ועדיין סובלת, ממצוקת פרנסה אדירה (החסידים, בניגוד לליטאים, עובדים). סייעתי לחבריי שיארגנו קבוצה שתתגייס לשח"ר בפיקוח ההנהלה הרוחנית. מה קרה? שאלה טובה! הנה התשובה: רב הקהילה הטיל וטו - והעניין ירד מסדר היום. ניסיתי לעניין כמה אנשי רוח חילוניים שיעשו משהו בעניין. הנה, יש אנשים שרוצים להתגייס. תעזרו להם לעשות את זה. כלום. כולם הלכו לישון.
"מה התכוונתי לספר לך? שהחרדים הם הקורבן בסיפור הזה! כמו שאתה שומע! רבים-רבים רוצים להתגייס. אבל הממשלה מעדיפה להעניק כוח למנהלי המוסדות ולמפלגת יהדות התורה, שאינה מייצגת איש מלבד מנהלי המוסדות והגיחזיים (העסקונה שסביב הרבנים, ו' ק') למיניהם בחצרות הרבנים. הממשלה מעדיפה לדלג על 'המגזר החרדי' ולנהל משא ומתן עם הממסד החרדי - מין חונטה מיושנת שמזכירה מאוד את התיאורים על אסד ומובארק.
"אדם חרדי, מיד כשהוא רוצה ללכת לצבא - עוד בטרם הוא הלך (!) הוא כבר מאבד דירוג חברתי. משום שאם הוא 'רצה' ללכת לצבא, זה כבר סימפטום ל'ריקבונו'. אבל אצל החילוניים - הוא פרזיט, עלוקה ומשתמט. והחרדי עומד נבוך. לא יודע מה לעשות.
"נכון. בשנים האחרונות קמו 'בחדרי חרדים', סיעת 'טוב', ועוד שלל מורדים, או חרדים חדשים. או כל שם שתקרא להם. אבל הם הצליחו. הם מעיזים לדבר נגד הגדולים! הם מקימים מוסדות חדשים. יש להם ביטאון משלהם. ומתחילה להיות להם מפלגה משלהם. הם הסתדרו. מי נשאר ברציף? אנחנו! החרדים הנורמליים. שרוצים גדוילים. שרוצים אידישקייט. שרוצים להגיע לטיש. שרוצים להיות חרדים בלב ובנפש. אבל רוצים מעט סולידריות עם הסביבה. רוצים פרנסה ללא לחץ. רוצים לפרנס ולא 'לעשות עסקים' (בתקווה שאתה מבין את המשמעות). הם נאלמו...
"... העניין הוא: אני וחבריי. אנחנו הסיפור הענק של החברה החרדית! אנחנו לכודים. אנחנו רוצים צבא ועבודה, אבל אנחנו רוצים טיש ושיעור כללי. אנחנו נבוכים. אנו מושמצים מכל הכיוונים, מהחילונים, מהדתיים הלאומיים ומהחרדים. אין לאל ידינו להושיע. האם עולה על דעתך שביום אחד, בהיר, יהיה צדק ושוויון בנטל? חייבים את שח"ר. הרי אברכים שמסתובבים ברחוב בשכונותינו עם מדים, הם אילו שעושים את כל ההבדל. ככה ילדי החרדים כבר לא חושבים חייל כחילוני, מנותק וזר. אלא גם אנחנו חיילים. זה הסיפור: הסמנטיקה. והרבנים יודעים את זה, והם נלחמים נגד שח"ר. כן, נגד שח"ר. כל קבוצה חדשה בשח"ר זה מאבק! מלחמה! ורק האמיצים מנצחים! האם אתה חושב שחרדים המתחנכים על מיתולוגיות של רבי זושא מאנופולי והגאון מווילנא, יוכלו סתם כך להחליף את זה בסיפורי מאיר הר-ציון ומשה דיין? הצוהר, הוא כל הסיפור! זה מה שמביא קצת כוח לידי העם!".
ציפור הנפש: לומדי התורה
איפה נמצאת היום החברה החרדית? מה יבקע מגרונה עם התקרב אוגוסט ופקיעת חוק טל, על-פי הוראת בג"ץ? האם הדחף התת-קרקעי להשתלב בשוק העבודה ולהנמיך מעט את החומות, הוא שייתן את הטון? או שכמו בעבר, כשהחברה החרדית חשה תחת מתקפה, המיינסטרים יישר שורה עם הקצוות ויתקפד? יקים שורה חדשה של ביצורים, ובלבד שלא יגעו בציפור נפשו: מי שתורתם אומנותם.
על דבר אחד מסכימים כולם - הפוליטיקאים, הרבנים והרחוב: בלומדי התורה, אילו שבאמת מסוגלים לסחוב 12 שעות ביום בין רש"י לתוספות, אסור לגעת. את הסטטוס-קוו הזה אין לערער. "המאבק של המיינסטרים הפוליטי הוא לגרום לכך שהמצב הקיים יישאר", אומר גלעד מלאך, דוקטורנט שחוקר מדיניות ציבורית ביחס לחרדים במסגרת בית הספר למדיניות ציבורית של האוניברסיטה העברית, "ואם לדייק: שמי שרוצה ללמוד, ילמד".
את זה מאשר גם אחד הפעילים הבכירים בתפר שבין הפוליטיקה לעולם הישיבות. הוא מבקש לדבר בעילום שם, ומבהיר שזה מפני שאין לו עמדה משלו. יש קו חרדי, והוא נותן לו ביטוי: "המהלך של הרבנים והח"כים הוא פשוט. אנחנו מבקשים שורה אחת: שכל מי שרוצה ללמוד תורה, יוכל. בלי מכסות. מעבר לזה, לא מעניין אותי אילו פרסים הציבור החילוני ייתן למי שהולך לשרת. כי זה לא באמת משפיע על מי שרוצה ללמוד. זה משפיע על מי שבמילא כבר רוצה להפסיק".
להבנתו, המתמטיקה של עולם הישיבות היא הדרך לפתרון. "יש היום 70 אלף אברכים, אחרי חתונה", הוא מעיד. "מתוכם, 35 אלף עד גיל 30. ואם מדברים על עד גיל 35, אז יש 47 אלף אברכים. זאת אומרת שאחרי גיל 35, רובם יוצאים לעבוד אם הם לא רוצים חיי עוני. מי שנשארים אחרי גיל 35 אילו רק 23 אלף איש. אילו 'שבתי בבית ה' כל ימי חיי'. המספרים הגדולים הם בעיקר בגיל צעיר. כשהילדים מתרבים וגדלים, האילוץ קורא לרובם לצאת החוצה".
"הציבור החרדי גדל במערכת שמגיל צעיר מחנכת שלימוד תורה, זה מה שמגן על עם ישראל, וזה מה שהיה לאורך ההיסטוריה", מסביר ירח טוקר, דוברו של ח"כ משה גפני. "וזה מה שמסביר את הישרדות העם היהודי. הרי אין היגיון בשרידות של עם קטן, בלי צבא, בלי מדינה, לאורך רדיפות ואינקוויזיציה. על בסיס זה מחנכים את הילדים שהדבר הכי חשוב זו התורה. זה הקיום. זה מה שקורה בתלמודי התורה של הבנים. הבנות לומדות כמה חשוב לתמוך בלומדי תורה.
"זה אולי מסביר את הרציונל שמאחורי לומדי התורה. הם נמצאים בתלמוד תורה עד גיל 13, ואז עוברים לישיבה קטנה עד גיל 16, ומגיל 16 ועד החתונה הם בישיבה גבוהה. חסיד ממוצע מתחתן בגיל 20. בציבור הליטאי גיל הנישואים הממוצע הוא 24-23. אז אילו השנים לרכז את כל המאמץ בלימוד תורה. כי יום אחרי החתונה מתחילים חיים טרודים ואי אפשר לעסוק בלימודים בריכוז. זה הזמן ללמוד מהבוקר עד הלילה. מי שלומד בישיבה הוא האליטה שלנו, ולכן ההנהגה והציבור יגנו עליהם בכל הכוח. אין סיכוי שיאפשרו פגיעה באילו שלומדים תורה. גם אני, שעובד לפרנסתי, יודע שאני חב את כולי ללומדי התורה".
כשוועדת טל התכנסה לפני יותר מעשור במטרה למצוא פתרון לשאלת גיוס החרדים לצבא, היו מי שהפגינו מתחת לביתם של הנציגים החרדים בוועדה. "הם חששו לאן זה יתגלגל", אומר אחד המעורבים בעבודת הוועדה. אבל העשור האחרון שבו הופעל חוק טל, היה גם עשור של שינוי בחברה החרדית. שינוי איטי. יש יגידו איטי מדי. אבל משהו שם זז. ההבנה שככה אי אפשר להמשיך, הופנמה על-ידי רבים ברחוב ובהנהגה.
"אחרי השואה היה צריך לבנות הכול מחדש", מסביר אחד הפוליטיקאים הוותיקים של המגזר. "הקו היה שכולם צריכים ללכת ללימודים ולתפקידים תורניים: שירותי דת והוראה, מערכת הכשרות. זה סומן כיעד. בעשרים השנים הראשונות באמת היה צורך בתפקידים הללו. מה שקרה זה שבינתיים לא טיפחו מקצועות אחרים, ובאיזשהו שלב הייתה רוויה וכבר לא נזקקו לרבים כל-כך, ורבים לא מצאו עבודה, כי חיפשו רק בתחומים האלה. זה היה בשנות השבעים. לא הבינו שצריך להכשיר גם לתחומים אחרים למי שבנוי לכך, ובלי לפגוע באידיאל של הקדשת החיים ללימוד תורה. בעשור האחרון קלטו שצריך הכשרות מקצועיות ונפתחו מסלולים אקדמיים. לא של מדעי הרוח, אבל של מקצועות עם תעודה. זה תהליך שאנחנו רואים ב-15 השנים האחרונות. זה במקביל לצבא. זה תהליך בראשיתי. היום יש כמה אלפים בשירות צבאי ולאומי. אבל זו ההתחלה".
גם גורמים צבאיים מצביעים על גרף עלייה ברור. מסלולי שח"ר, המיועדים לחרדים נשואים מעל גיל 22, שנפתחו ב-2007 עם 38 מתגייסים, תפחו ב-2008 ל-127, ב-2009 כבר קלטו 384 חרדים, ב-2010 התגייסו דרכם 540, וב-2011 נרשם שיא של 608 מתגייסים חרדים. אם מצרפים את שח"ר לנתוני הנח"ל החרדי, שפונה לצעירים בני ,21-18 מגיעים לשורה תחתונה שלפיה ב-2011 התגייסו כ-1,200 חרדים. ואם מביאים בחשבון גם את החפיפה בין השנתונים השונים, ניתן לומר שברגע זה משרתים בצבא כ-3,000 חרדים. וזה עוד לפני הבשלתם של שני מסלולים חדשים לשילוב חרדים בצבא. האחד לצעירים שנפלטו מהישיבה עוד בגיל 18-16, והשני, עתודת מילואים המיועדת לבני 34-28.
"השינויים איטיים"
עד כמה הטפטוף לצבא חלחל לעומק המגזר והביא לשינוי האווירה? על כך מבקש להעיד צעיר חרדי בשנות השלושים המוקדמות לחייו. הוא עצמו נטש את בית המדרש זמן קצר אחרי שהתחתן. "זה לא היה בשבילי, אני היפראקטיבי", הוא צוחק. הוא התנדב לשירות לאומי עם נוער חרדי בסיכון. אבל את העדות לשינוי שעובר על החברה החרדית הוא מבקש לתלות על משפחתו: "אחי הגדול עזב את הישיבה עוד לפני שהתחתן. לא התאים לו. הוא נהפך לנער רחוב. מצא עבודה פה ושם. אמרו לו לך לצבא, אבל אז לא היו חרדים בצבא, ולא היה לו איך ללכת. אחי הצעיר גם הפסיק את לימודיו בישיבה. אבל בגלל שעברו בינתיים כמה שנים טובות, כבר היה לו לאן ללכת, והוא משרת במודיעין בפיקוד מרכז. גם הצבא וגם החברה החרדית התפתחו בשנים האלה".
"השינויים בחברה החרדית הם איטיים", מאשר אבי בלום, פרשן בקו עיתונות דתית (רשת מקומונים חרדית), וגם עורך דין בהכשרתו. "נוצר מצב אבסורדי. ביטול חוק טל והדיבורים על גיוס בכוח קורים דווקא בתקופה שהחרדים באמת מנסים להשתלב. זה דווקא מחזק את מי שטוענים שאין טעם לנסות להשתלב, כי בסופו של דבר ירקו לנו בפרצוף".
- אולי כי הדיבורים על שינוי נחשדים כמעט מדי ומאוחר מדי?
"אבל השינוי הוא אמיתי. כבר אין מישהו שמפחד ללכת במדים לבית כנסת או להביא את הילדה לגן. רק האובססיה לעשות הכול בלחץ, היא שמשרתת את הקיצוניים".
"הקו האדום מבחינת החרדים זו הכפייה", אומר מלאך. התסריט הקיצוני שרבים נהנים ללוש בו כולל את האפשרות שעם הגיע אוגוסט ימטיר דואר ישראל עשרות אלפי צווי גיוס בבני ברק, בירושלים ובאלעד. ואז, עם הגב לקיר, יגיע רגע האמת. "כן, קיימת האפשרות שבאוגוסט יגיעו כל צווי הגיוס, נגמ"שים ייכנסו למאה שערים, ותהיה אנרכיה מוחלטת במדינה", מהרהר טוקר. "אני לא חושב שזה חכם, אבל זו אפשרות קיימת".
מה שמתואר בלקוניות על-ידי דוברו של ח"כ גפני כ"לא חכם", הוא למעשה החלום הרטוב של קבוצות השוליים של המגזר החרדי, אילו שניזונים מחידוד המתחים ומהתלהמות השיח, אלו שזו דרכם היחידה לאשש את זהותם הייחודית.
מהם ח"כ עתניאל שנלר (קדימה) הכי חושש. בחודשים האחרונים הוא מנסה, על דעת עצמו, לנהל דיאלוג עם מוקדי כוח שונים בתוך החברה החרדית, במטרה להכין את השטח לקראת חקיקה חדשה שתסדיר את עניין השירות הצבאי או הלאומי-אזרחי של החרדים. "יש קבוצה של חרדים הרוצים משבר", קובע שנלר. "רוצים שיכניסו אלפי אנשים לבית סוהר. כי כך תגיע המדינה למצב של מתן פטור כולל. אילו סיקריקים אידיאולוגיים. לכן כל ניסיון לחוקק חוק פטליסטי בשם השוויון בנטל, הוא ילדותי ואינפנטילי".
אופי מסלולי השירות הוא קריטי, מצהירים כולם. והדרמות שסיפק הצבא השנה על רקע מאבקי דת, מדינה ושירת נשים, לא בדיוק עזרו לבניית הביטחון ההדדי. "יש לי ארבעה ילדים", מכריז צעיר חרדי שהוא עצמו לא שירת בצבא. "אם יתברר שהבנים שלי לא מתאימים ללימוד תורה מבוקר עד לילה, ואדע שיש מסגרת צבאית מתאימה, אז אסכים לשלוח אותם. אם אראה שבוגרי שח"ר נשארו בתוך החברה והם בסדר, אז פחות אחשוש לשלוח את הבנים שלי. אבל אין סיכוי שאומר לילד שלי: 'לך לצבא, יהיה בסדר', מבלי לדעת לאן הוא הולך. לכן גם הצבא צריך לעשות את ההשתדלות שלו".
המוסר של הרב אדלשטיין
מי שכבר משתדל הוא הרב גרשון אדלשטיין, ראש ישיבת פוניבז'. לפני כחודש, בפתח דבריו בשיעור מוסר, הזכיר לתלמידים את עלילת הרוגי לוד, המופיעה במסכת תענית. מעשה בשני אחים שהודו בהריגת בת מלך על לא עוול בכפם, כדי למנוע פרעות בבני העיר היהודים כולם. עבור הרב אדלשטיין, מסירות הנפש שהפגינו, נבעה לא מקידוש ה' או מאבק בעבודה זרה. אלא מ"הצלת אחרים" מתוך "אהבת הבריות".
הרב אדלשטיין הוסיף וסיפר על צעיר בתקופת המנדט שאבא שלו נפטר בפתאומיות, והוא סירב לומר עליו קדיש בגלל הקושי להלל את הקב"ה בעת צרה. במקום זאת, הלך אותו צעיר שהיה חבר בהגנה לעזור למעפילים, ניצולי שואה, להגיע לחופי הארץ בשלום. כשהבריטים הגיעו למקום הוא עמד בראש המאבק ונהרג.
"הוא מסר נפשו לטובת הפליטים", קרא אדלשטיין, "...אהבת הבריות יש לו, זאת אומרת לאומיות, לאומיות, מה זה לאומיות? אהבת העם. אצל הגויים זו גאווה, אצל היהודים זו לא גאווה. מוסרים נפשם. חילונים בצבא מוסרים נפשם על הצלת אחרים. מוסרים נפשם. מוסרים נפשם ממש מתוך רצון, אהבת העם. מה, זה לא הרוגי לוד?".
לקראת סוף דבריו מבהיר הרב לשומעיו שאותה מסירות נפש שניתן למצוא אצל החילונים המשרתים בצבא, לא בטוח שיש בו או בהם. "אני לא יודע אם אני יכול", הוא חוזר ואומר. ולסיכום הוא קובע שאם החילוני "מוכן למסור את נפשו יותר ממני על טובת הבריות, אז הוא יותר גדול ממני. יותר גדול ממני".
החילונים שנחשפו לדברים נעו בין תחושת התפעלות מההכרה שסוף-סוף הם זוכים לה מהציבור החרדי ובין כעס על כך שרק עכשיו הם נזכרו. אצל החרדים דברי הרב אדלשטיין עוררו סערה. העטים חודדו, פמפלטים פורסמו, וקריאות שבר הדהדו. דברי הרב הוצגו כחנופה זולה. כחילול ה'. כחריגה מהטעם הטוב כמו גם מעמדות היסוד של המגזר.
הרב יצחק, שהיה מתלמידיו של אדלשטיין, מודה שגם אותו הדברים הפתיעו. "הרב גרשון אדלשטיין הוא אדם מאוד כן וישר, ולא מושפע מלחצים. הוא בא להעמיד אנשים בפרופורציות. זה לא שבכוונתו לשלוח את תלמידיו לצבא. הוא זיהה מחשבה קלאסית של ניכור. לא ממקום רע, אלא מזרות של אנחנו זה אנחנו והם זה הם. ואת זה הוא רצה למסמס. האמירה שלו היא מוסרית. על כיבוד הזולת".
אחרים קובעים שהסערה הציבורית היא כולה חלק ממאבק פנימי בתוך ישיבת פוניבז', בין "המחבלים" ל"שונאים", שני פלגים עם שמות עתירי אנדרסטייטמנט. תוכן הדברים כשלעצמו, מעידים דוברים רבים, אינו חדש להם. "שמעתי לא פעם אמירות מהסוג הזה בישיבה, גם לפני 13 שנים", מעיד הפרשן אבי בלום. "תמיד בפעילות צבאית אומרים תהילים או לומדים מתוך תחושת סולידריות".
אלא שאותה סולידריות לא מתורגמת לגיוס לצבא. "אף אחד לא הולך לשח"ר כי הוא רוצה לשרת בצה"ל", מבהיר עסקן חרדי בכיר, "אם הוא הולך זה רק מפני שיש פה הצעה עם משכורת יפה. הוא לא הולך באידיאל. אנו לא ציבור ציוני. גם אני, כשעשיתי שירות אזרחי, זה לא היה כי רציתי לתרום. לתרום יכולתי גם בלי זה. אבל הפסקתי ללמוד, והייתי צריך לשרת. זה הכול".
אבל נדמה שבשנים האחרונות הדיבור על עם ישראל הופך ללאומי גם בקרב המגזר החרדי.
"זה נכון. החרדים הופכים ללאומנים, ומי שמושך לזה זו התקשורת החרדית. הנה, נפטר האדמו"ר מויז'ניץ, ובאתרים חרדים קראתי שאמרו: איזה יופי שרובי ריבלין הספיד אותו. כאילו שזה כבוד גדול שבכנסת דיברו על האדמור מויז'ניץ. אני הרגשתי בושה. אפשר לחשוב. אז רובי ריבלין אמר. זה הכבוד שהרב צריך?".
אז אולי יש מי שמתגייסים מתוך מניע לאומי.
"בשוליים אולי".
קרב הירושה בחצר הליטאים
במרחק חמישה חודשים מצלצול הגונג, הצדדים לא מתכוונים לחשוף את הקלפים. "הקול הרשמי הוא הקול מטעם, ומנוסח לאוזניים חילוניות", אומר הרב יצחק מראשית הכתבה. "הקו הרשמי ידבר על הרצוי, הציבור בשטח ידבר על המצוי. הקול הרשמי לא יחשוף קלפים מיותרים ולא יכריז על כניעה. הקול מהשטח ידבר על תחושות, ואילו מורכבות".
"הפוליטיקה היא אמנות ההתלהמות, ורק אחר כך אמנות הפשרה", מחייך מלאך. במיוחד בציבור החרדי, שעל פניו הוא מחושק על-ידי דעת תורה ומורשת פסיקה היררכית. כולם מבינים שהכתובת היא הנהגת הליטאים האשכנזים, כי על-פיהם יישק דבר. אלא שהרב אלישיב הוא לא בדיוק במצב לשאת ולתת, גם לא מאחורי הקלעים. היורשים האפשריים של הרב אלישיב הם שניים: הרב שמואל אוירבך, שהתנגד בזמנו גם לחוק טל, והרב יהודה לייב שטיינמן, שנחשב מתון ממנו, אבל החשש הוא שלאור מאבק הירושה הוא עתיד ליישר קו עם השמרנים. "כל מי שייתן אמירה מתונה, יחליש את הסיכוי שלו לרשת את הרב אלישיב", אומר מקורב. "וגם בזירה הפוליטית אין היום דמות ציבורית כמו הרב אברהם רביץ, שהיה מאדריכלי חוק טל, שמסוגל לקחת על עצמו הובלה של שיח כזה", מוסיף מקורב אחר.
קו ההגנה הרשמי והאחיד של העמדה החרדית, שלפיו יש להגן על חברת הלומדים ויהי מה, אינו השוחה האחרונה בקו הביצורים. אמנם ח"כ גפני מצהיר שמבחינתו כל מי שלא לומד מוזמן לארוז ולקחת את עצמו לבקו"ם, אלא שגם העמדה הזו אינה חד משמעית כמו שהיא נשמעת. "מה שגפני בעצם אומר זה 'בדבר אחד אל תיגעו. בלומדי התורה'. והוא מוכן לשלם מחיר כדי לשמור על גרעין לומדי התורה", אומר ח"כ שנלר.
גלעד מלאך מזכיר שגם הרב שך בזמנו הכריז משהו דומה למה שגפני אומר, "אבל הציבור לא באמת תומך בעמדה הזו", מתקן מלאך. "גם בהצבעה על חוק טל חלק מנציגי יהדות התורה נמנעו. קשה להם להרחיב את מעגל המתגייסים. אז הם נמנעים. כך הם מתנגדים מבלי לשבור את הכלים".
אבישי בן-חיים הפך חשדן במיוחד לרטוריקה החרדית לאור הישיבות לנושרים. אם מי שיצא מהישיבה אמור להתגייס, אז מה פתאום מחזירים אותו לישיבה בדלת מסתובבת? לדעת בן-חיים, המהלך הזה מעיד על כך שמאחורי הטיעון הישן והטוב של ההגנה על גרעין לומדי התורה, מסתתר החשש מהעולם החילוני, והשאיפה לשמור את הבנים, גם את אלה שלא בדיוק מגלמים את מופת הלמידה, בתוך חומות הגטו.
"העמדה של הרחוב, החבר או השכן היא שגם אם בחור הוא לא למדן גדול, הישיבה שומרת על מסגרת ואורח חיים - על חולצה לבנה, ולכן עדיף שיישאר במסגרת", אומר חרדי שכבר השתלב בשוק העבודה. "אם הייתי עוזב את הישיבה לפני החתונה, אוטומטית החיים שלי היו משתנים. כי בלי מסגרת קשה לשמור על קודים של התנהגות. אז גם הייתי מוצא שידוך אחר. הכול היה משתנה. אבל לא הייתי אומר שזה גטו. זו חממה. הרציונל הוא לא רק לימוד תורה, אלא חיים תורניים. חיים רוחניים של משפחה. הלימוד הוא לא רק לצורך לימוד, אלא למען קיום מסוים".
אתה מבין מדוע הישיבות לנושרים מעוררות חשד שהמגזר החרדי לא באמת מתכוון לגייס את מי שאינם לומדים?
"המטרה של הישיבות האלה היא לא שלא יתגייסו, אלא שלא יאבדו את דרך החיים שכרוכה כולה בדרך התורה".
"הסיבה שחרדי ממוצע לא רוצה ללכת לצבא אינה רק מפני שהוא רוצה ללמוד, אלא בגלל הקושי להתנהל בצבא כחרדי", אומר עסקן חרדי שפעיל בתחום. "זה לא רק עניין הרחקת הבנות. מה, בבני ברק אין מוכרות נשים בחנות? זה לא שיש בעיה עם פקידה בצבא. הבעיה היא בלבוש. בדיבור. בחנות בבני ברק האישה החרדית תתנהג בצניעות.
"שכבה נוספת של קושי נובעת מאופי הצבא. נגיד שבשבת המפקד יגיד שצריך לנסוע לאיפשהו. האם אוכל להגיד 'זה חילול שבת שלא לצורך'? זו בעיה, כי בצבא זה פקודות".
משהו במהות הצבאית מתנגש עם השקפת העולם החרדית?
"אפשר להסתדר, אבל זה מאוד קשה".
זאת אומרת שזה לא רק עניין לומדי התורה. יש עוד כמה שכבות של התנגדות לשירות.
"נכון. כי יש עוד בעיות רבות בצבא. עובדה שמי שנכנס חרדי, לא באמת יוצא כמו שנכנס".