תושבי המאחז הלא חוקי מיגרון מסכימים להתפנות מיישובם בסוף נובמבר 2015, גם אם עד אותו מועד לא יוקם היישוב החלופי עבורם בהתאם להסכם הפשרה שבינם לבין המדינה - כך עולה מהדיון שהתקיים הבוקר (ה') בבג"ץ, בבקשת המדינה להאריך את המועד לביצועו של פסק הדין המורה למדינה לפנות את המאחז הלא חוקי, היושב על אדמות פלסטיניות פרטיות.
שופטי בג"ץ טרם הכריעו אם להיענות לבקשה להארכת מועד, ואולם במהלך הדיון הם השמיעו ביקורת על כך שהמדינה ניהלה משא-ומתן לפשרה מול המתנחלים תושבי מיגרון, מבלי לשתף במהלך את בעלי האדמות הפלסטיניים.
נציגת הפרקליטות, עו"ד אסנת מנדל, הודתה בדיון בפני הנשיא אשר גרוניס והשופטים מרים נאור וסלים ג'ובראן, כי מדובר ב"בקשה מאוד לא פשוטה", ואולם לדבריה כפי שבג"ץ נקט אורך-רוח לפני מתן פסק הדין, מתוך כוונה להגיע להבנות בדרכי שלום - כך מן הראוי לעשות מאמץ דומה גם היום, כדי להימנע מפינוי המתנחלים בכוח.
נשיא העליון גרוניס דחה את טענת נציגי המתנחלים, שלפיה קיימת מחלוקת ביחס לבעלות הפלסטינית על הקרקע. "יש פסק דין, זו נקודת המוצא, פשוט מאוד", אמר גרוניס.
השופט ג'ובראן ציין כי חלק מהעותרים הפלסטינים הלכו לעולמם במהלך שנות בירור העתירה, ושב ושאל את השר בני בגין, שניהל את המשא-ומתן בשם הממשלה מול תושבי מיגרון, מדוע המדינה לא שאלה מה עמדת בעלי הקרקע ביחס להצעת הפשרה.
"אני חבר הממשלה הנוכחית", אמר השר בגין, "אני חש אחריות לפעולות וגם לשגגות של ממשלות שקדמו לנו. אנו יודעים שמיגרון במקומה היתה שגגה של הממשלה הקודמת, אנו יודעים שזה היה בידיעת הדרג המדיני הגבוה באותה ממשלה, ואני יכול להבין את תחושת תושבי מיגרון שחשו שהם מלאו שליחות מטעם הממשלה. אבל אין מחלוקת שאי-אפשר לקיים יישוב קבע שלא על אדמת מדינה".
השופטים הביעו ספקנות שהמועד החדש שהמדינה מבקשת אכן יהיה מחייב, ואולם נציג תושבי מיגרון, עו"ד יעקב וינרוט, הצהיר בבית המשפט כי גם אם היישוב החדש שתושבי מיגרון מבקשים להקים לא יהיה מוכן עד המועד הקובע - התושבים יתפנו ליעד זמני ולא יבקשו אורכות נוספות.
נציג העותרים, עו"ד מיכאל ספרד, אמר כי בקשת המדינה לדחות את יישום פסק הדין היא "שערורייתית". לדבריו, "אומרים לנו את המילה 'בדרכי שלום', אבל מאחוריה מסתתרת המילה 'מלחמה'. הם מבקשים מבית המשפט לקבל את ההסכם, כי אחרת... מה היו אומרים חבריי באם אני הייתי אומר שאם ההסכם הזה יתקבל אז תהיה אינתיפאדה? זה חוסר תום-לב". (בג"ץ 8887/06).