בדרך כלל אני לא כל כך מתחבר לכדורסל מכללות, וגם המארץ' מדנס שמטריף את ארה"ב בימים אלו לא עושה לי את זה. אבל השנה דווקא היתה לי קבוצה: וונדרבילט הקטנה, מכללה מנאשוויל, טנסי, שהצליחה לשרוד עד הסיבוב השני לפני שהודחה על-ידי ויסקונסין.
מה אני פתאום מתעניין בכדורסל מכללות? אז ככה: הסיבה לאהדה הלא ברורה הזאת היא לאנס גולבורן. גולבורן, בחור מברוקלין, היה אחד מהתלמידים הראשונים והיותר טובים באקדמיית הטניס שלי בניו יורק. הוא התאמן אצלי במשך שלוש שנים, בין גיל 12 ל-15, והסיפור שלו אולי ממחיש בצורה הטובה ביותר את הבעיה של הטניס האמריקני. כמו שאתם בוודאי מבינים, גולבורן הפך בסופו של דבר לשחקן כדורסל. פורוורד מדהים בגובה 2.03 מטר עם ידיים לא נגמרות.
***
במהלך 16 שנותיי כמאמן עברו תחת ידי יותר מאלף ילדים. אבל את הילדים שסימנתי כפוטנציאל למקצוענים אפשר לספור על יד אחת (דודי סלע למשל). לאנס גולבורן הוא בוודאות אחד מהם. לאנס אהב מאוד טניס, אבל "הבעיה" היתה שזו לא היתה האהבה היחידה שלו: הוא היה מכור לכדורסל, והיה מגיע לתקופות קצובות של אימוני טניס בין עונות הכדורסל ומחנות הקיץ אליהם היה יוצא בכל הזדמנות. בשבועות שהיה מגיע לאקדמיה שלי אי אפשר היה לטעות, וניתן היה לראות בבירור שמדובר באתלט-על. בגיל 13 הוא כבר הטביע כדור לסל רגיל, ובגיל 15 ניפק חבטות הגשה של 130 מייל לשעה. ללמד אותו טכניקה היה אחד הדברים הקלים ביותר בעולם - הייתי מסביר לו פעם אחת והוא היה מבצע. הוא הגיע לשלמות טכנית למרות שהתאמן בממוצע פעמיים בשבוע, וזה כמעט בלתי אפשרי. לעיתים הוא לא היה נוגע במחבט במשך שבועות, אבל אחרי יום או יומיים של אימונים כבר היה מנצח שחקנים שהיו מתאמנים 5-6 פעמים בשבוע ולא מחמיצים אימון.
השילוב בין יכולת אתלטית טבעית נדירה, כישרון נדיר וטבעי לכדור (ולא משנה איזה כדור) ורקע יציב מהבית (גדל במשפחה נהדרת מהמעמד הבינוני בברוקלין) הפך אותו למועמד למלגה בכל בית ספר יוקרתי, בשני ענפי הספורט.
לבי נשבר כשבגיל 15 החליט לאנס ללכת לתיכון יוקרתי בברוקלין. היו לי תוכניות מרחיקות לכת בשבילו, ראיתי אותו בבירור משחק בסבב העולמי כשאני הופך ל"מאמן שליווה אותו בצעדיו הראשונים". גולבורן לא מיהר להחליט על מה לוותר, כמו עוד לא מעט כוכבי פוטבול או כדורסל שמושכים עוד כמה שנים כדי לראות איפה הפוטנציאל שלהם טוב יותר: הוא כיכב בקבוצות הכדורסל והטניס של התיכון, וכשזכה במלגה מלאה במכללת וונדרבילט, הוא תלה את המחבט ועבור לכדורסל פול-טיים. בשבוע שעבר כשאמו, מארי, התקשרה כדי לבשר לי ש"המשחק של לאנס נגד הרווארד ישודר ב-TNT מחוף לחוף", הייתי חייב לשאול אותה למה הילד ויתר על אפשרות מאוד ריאלית להפוך לטניסאי מצליח. "תראה, הוא מאד מאד אהב טניס, ואהב לעבוד איתך", אמרה לי מארי, "אבל כפי שאתה יודע, השיעורים בטניס מאוד יקרים, הנסיעות מברוקלין התישו אותו, ואחוזי ההצלחה בטניס כה נמוכים". לפי מארי, לאנס חולם כמו כולם על על קריירה ב-NBA: "לא מעט סקאוטים אמרו לנו שהוורסטיליות שלו יכולה לעזור לו להגיע למקצוענים ושהאתלטיות שלו תעזור לו מאד". חוץ מזה, האפשרויות לקריירה בכדורסל הן הרבה יותר רחבות בהשוואה לטניס: "הוא מוכן מאוד לאפשרות שיילך לשחק באירופה או באסיה אם חלום ה-NBA לא יתממש".
***
וזו הבעיה של הטניס האמריקני בגדול (וגם של הטניס הישראלי אגב). הרוב המכריע של השחקנים שאני ממאמן באקדמיה של ג'ון מקנרו בניו יורק הם ילדים אמידים, ברובם די מפונקים, והכי חשוב - הם לא בעשירון הראשון ואפילו לא השני בסולם רמת האתלטיות. רוב הילדים הגבוהים, האתלטים והחזקים יותר ישחקו פוטבול, כדורסל ואפילו בייסבול וכדורגל לפני שישחקו טניס. אלה שלא הצליחו להתקבל לקבוצות בענפים המרכזיים יגיעו לטניס, כלומר החנונים. כך שעד שמגיע פעם בחמש שנים כישרון-על, ברגע האחרון עומדים על הכף השיקול של האופק המקצועי, וברוב המקרים לענפים אחרים יש הרבה יותר מה להציע.
לא ילך ל-NBA? מה רע בקריירה של עשר שנים באירופה עם שכר טוב של כמה מאות אלפי דולרים בטוחים בכיס. בטניס אם אתה לא נופל על השפיץ של 100 הראשונים בעולם, אתה תרוץ אחרי הזנב וכסף גדול לא תראה.
באירופה, לעומת זאת, הלאנס גולבורנים דווקא כן הולכים לשחק טניס.