אף שמושב החורף של הכנסת הסתיים בשבוע שעבר, תתכנס השבוע ועדת החוקה של הכנסת כדי לאשר לקריאה שנייה ושלישית את הצעת החוק לתיקון חוק נציבות תלונות הציבור על שופטים.
על אף הניסיון להציג את הצעת החוק השנויה במחלוקת באור חיובי, מדובר בתיקון חקיקה שירכז כוח בלתי סביר בידי הנציב, וחמור מכך - יעביר את העיסוק בתחום הרגיש של תלונות נגד שופטים, למחשכים.
שני גורמים לוביסטיים עוצמתיים משחקים על מגרש החקיקה - האחד הוא הנציב עצמו, אליעזר גולדברג, והשני הוא נציגות השופטים, בראשות השופטת ורדה אלשיך. משרד המשפטים וחברי הכנסת מנגנים במקרה זה כינור שני בלבד.
הנציבות והנציגות נאבקות בשורה ארוכה של עניינים. בעדינות אפשר לומר שאין אהבה גדולה בין הגופים הללו. נציגות השופטים סופגת לא מעט תסיסה בקרב השופטים, בעיקר בערכאות הנמוכות, הזועמים על גישתו המרחיבה של הנציב ביחס לבירור תלונות נגד שופטים, ועל דרישתו לקבל תגובות גם על המופרכות שבתלונות, הנדחות בסופו של דבר.
אבל דווקא בנוגע להוראות הדרקוניות שבהצעת החוק המדוברת, יש תמימות-דעים בין הגופים הללו. את הסוסים הללו הם גונבים יחד, לעתים תוך התעלמות מהאינטרס הציבורי, המגולם דווקא בעמדת מחלקת ייעוץ וחקיקה של משרד המשפטים.
אחד התעלולים שבהם משתמשים הצדדים כדי לבלבל את חברי הכנסת הוא הערבוב בין הוראות בדבר חופש המידע לבין הוראות שעניינן איסור פרסום. כאילו תצמח איזושהי תועלת מהטלת איסורים פליליים נוספים על פרסומים בדבר שופטים שסרחו.
כיום אין שום הוראות בדבר חופש המידע הנוגעות לעבודת הנציבות. במילים אחרות, אין כל הוראה המחייבת את הנציבות למסור מידע בדבר הגשת תלונה נגד שופט, בדבר הליך בירור התלונה, ואפילו לא כאשר ניתנת החלטה.
למעשה, הנציב מנוע מלפרסם את החלטותיו. הסמכות להחליט על פרסום תלונה מסורה רק לשר המשפטים ולנשיא בית המשפט העליון במשותף. אין פלא שעד היום פורסם בדרך זו מספר זעום של החלטות.
לעומת זאת, אין כיום כל הוראה בחוק המטילה איסור על פרסום מידע בדבר תלונות נגד שופטים. אם המידע מגיע לידיו של עיתונאי, הוא רשאי לפרסם הן את דבר הגשת התלונה והן את תוצאתה הסופית.
לפני שבועיים חגגו בוועדת החוקה הישג ליברלי כביכול: על-פי סיכום בין גולדברג לנשיא העליון אשר גרוניס, נמסר, תהיה כל החלטה של הנציב שמצאה תלונה נגד שופט כמוצדקת - מותרת בפרסום.
זהו הסדר מעוות: אם האינטרס הציבורי מכתיב פרסום החלטות בתלונות מוצדקות נגד שופטים, מדוע שלא יחייב גם פרסום החלטות כאשר התלונות נמצאו בלתי מוצדקות או מופרכות? האם לשופט אין זכות לנקות את שמו שהוכתם בפרשייה כלשהי, שמצאה את דרכה לבירור אצל הנציב?
שופטים כלוביסטים
כל זה מהווה רק הקדמה להוראות איסור הפרסום הנכללות בהצעת החוק. להבדיל מהמצב החוקי היום, הנציב מבקש להטיל איפול על כל שלבי בירור התלונה. דרישתו תוליד את האנומליה הבאה: התנהגות שערורייתית של שופט תיחשף, במידע שיובא לפרסום בעיתון או בתחקיר עיתונאי עצמאי; הפרשה תעורר סערה, ואז בשלב מסוים תוגש תלונה רשמית לנציב התלונות. מאותו רגע והלאה - מי שיעז לפרסם חומר בנושא יעבור על החוק.
אמנם, הנציבה הקודמת טובה שטרסברג-כהן העניקה לחוק הקיים, האוסר על עובדי הנציבות לפרסם מידע שהגיע אליהם במהלך עבודתם, פרשנות מרחיבה שמשמעותה איסור פרסום אוניברסלי, ופרשנות זו אומצה על-ידי הנציב הנוכחי גולדברג, ואולם נדמה כי נשתכח מהשניים שהם כבר אינם יושבים כבית משפט, ואין להם יכולת לבצע "חקיקה שיפוטית שכזו". מה גם שפרשנות כזו לא תעמוד לעולם בביקורת (עניינית) של בית משפט.
מבחינת השופטים, ככל שיכורסמו סמכויות הנציב בתחום המהותי של בירור התלונה, וככל שההליך כולו יהיה חשאי יותר - כן ייטב. היכן הנורמות הנאורות מפסקי הדין בדבר חשיבות השקיפות, אור השמש, זכות הציבור לדעת?
כשהשופטים הופכים ללוביסטים, אמון הציבור במערכת המשפט משמעותו אחת ויחידה: שהציבור לא יידע, את הכביסה המלוכלכת נכבס בחדרי-חדרים. ואם משהו מכל זה ימצא את דרכו לפרסום, תמיד אפשר יהיה להעמיד לדין את המפרסם.
חברי הכנסת לא חייבים להתקפל בפני הלובי האגרסיבי. הם יכולים להיעזר בייעוץ המשפטי של ועדת החוקה, שדווקא ממליץ לפתוח את ההליכים, ברוח פסק דין אילנה דיין.
בהמתנה לוינשטיין
קרוב ל-11 חודשים חלפו מאז החליטה הפרקליטות להעמיד לדין, בכפוף לשימוע, את ראש עיריית רמת-גן, צבי בר, באשמת לקיחת שוחד של כ-2 מיליון שקל. השימוע התקיים לפני 4 חודשים.
לפני 3 חודשים הוגש כתב אישום ראשון בפרשה, נגד איש העסקים עמנואל ארביב. ואולם ההחלטה בעניינו של ראש העירייה הוותיק, המכהן זה 23 שנה, עדיין מתמהמהת.
ההחלטה אמורה להתקבל על-ידי פרקליט המדינה, משה לדור, שהסמכות בעניין זה הואצלה לו מטעם היועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין.
היועץ הנוכחי כבר לא ייזכר כמי שבתקופתו היתה קבלת ההחלטות בתביעה הכללית מהירה במיוחד. בר איננו הדוגמה היחידה. אפשר להיזכר, למשל, גם בעניינו של שר החוץ, אביגדור ליברמן, הממתין עדיין להחלטה סופית; וגם בעניינו של העיתונאי, אורי בלאו, הממתין גם הוא להחלטה אם להעמידו לדין בפרשת החזקת המסמכים הסודיים, לאחר שהשימוע בעניינו התקיים גם הוא לפני חודשים ארוכים.
לפני כחודש ימים, במהלך דיון במשפטו של ארביב, התבטא נציג הפרקליטות באופן שממנו ניתן היה להבין שההחלטה בעניין בר כבר נפלה. בפרקליטות מיהרו לסייג ואמרו כי אין עדיין החלטה סופית. למה בדיוק מחכים?
"אילוצים אובייקטיביים הם אלה המעכבים את קבלת ההחלטה באשר ליתרת הנאשמים, מלבד ארביב", מסר דובר משרד המשפטים בתשובה לפניית "גלובס", וציין כי "ההערכה היא כי החלטה תתקבל בתוך שבועות ספורים". אשרי המאמין.
הנשיא מהירח
מי מופיע ברשימת עורכי הדין ששופט העליון, יורם דנציגר, מנוע מלשפוט בעניינם בשל חשש לניגוד עניינים? למשל, ראשי לשכת עורכי הדדין בעבר ובהווה, שלמה כהן, יורי גיא-רון ודורון ברזילי, וגם עורכי הדין רם כספי, יוסי גרוס, רובי בכר, קנת מן, דורי קלגסבלד ועוד רבים; ומי ברשימת המניעויות של השופט עוזי פוגלמן? יורם אלרואי, אריאל מנור, וקלגסבלד; ומי ברשימתה של השופטת מרים נאור? רובי בכר ואנשי משרדו, שרון קלינמן-סופר, ושוב קלגסבלד ואחרים; וברשימתה של השופטת עדנה ארבל? יוסי מנדלסון, יחזקאל ביניש (הודאה פורמלית ביחסים הקרובים, ששררו בין ארבל לנשיאה בדימוס) ועוד.
ומי ברשימת המניעויות של כבוד נשיא העליון, השופט אשר גרוניס? כלום, נאדה, הרשימה ריקה. האיש כנראה נחת מהירח.